הזעתר למי שאינו יודע הוא צמח מוגן. בעובדה זו מתמצית נקודת
התורפה שלי, שכן ללא ספק קטפתי אי אילו ענפים רכים ולא הייתי
נקלע למצב המביש לולא אמרתי לקצין "זעתר". יכולתי להשיב משהו
בנוסח - 'לא יודע אבל זה מריח שיגעון, בטח זעתר' ובאמת לא
הייתי משקר כי עד לרגע זה אינני בטוח שהענפים האלה הם של זעתר.
במגדיר הצמחים מופיע צילום של צמח דומה, אבל בהחלט לא זהה.
באנציקלופדיה מדברים על עלים באורך של כשני סנטימטר. העלים
האלה יותר קרובים ל-3 סנטימטר. עם זאת האמת חייבת להיאמר -
הניחוח הוא של זעתר טהור, אמיתי. אני כל כך משוכנע בעובדה הזאת
שכל זעתר אחר ואפילו יהיה ה-זעתר ה-אמיתי, ייחשב בעיני חיקוי
לזעתר שלי. לא שיקרתי אפוא לקצין, אם כי יכולתי להיחלץ אולי
מצרה עגומה זו לו ניסחתי את דברי קצת אחרת. באתי כאמור מן השדה
עם זר ירוק, אלוהי. נראה שמשהו בהופעה שלי משך אלי את הקצין.
הוא עמד בתנוחה נינוחה ובירך אותי לשלום. השבתי לו בנימוס. לא
אהבתי שקרא לי "חייל" וחשבתי שמן הראוי להשיב לו בתוארו -
"שלומי טוב, תודה קצין". המפקד שלי עמד מן הצד נבוך. מאז
הפאשלה האחרונה בצפון שום דבר כבר לא אותו דבר. הבנתי שאולי
עשיתי משהו שלא ייעשה, אף כי נהגתי באותו קצין בכל הכבוד
הראוי. אחר כך הוא נפנה לכל מיני קטנות. "איפה הנשק, חייל?",
"איפה החגור, חייל", "מדוע אינך נועל נעליים צבאיות?" "מדוע
(שוב ה'מדוע' הזה) אינך לובש לבוש הולם?"  ואז  במפתיע פנה
הקצין לזר הענפים הירוקים שבידי. אולי זה לא קרה במפתיע בהתחשב
בעובדה שמידי פעם בין שאלה שלו לתשובה שלי קירבתי את הזר אל
אפי ונשמתי עמוקות. בכל אופן הוא שאל "מה זה" ואני בסכלותי
השבתי "זעתר". הוא חידד את מבטו ובתנועה עצבנית לאחור סימן
לקצינה עם הפנים המודאגות להתקרב. אז ידעתי שהפעם פישלתי אותה
בגדול.