סוף סוף הצעתי לה לצאת, היא צחקה ושאלה: "עכשיו אתה נזכר?"
מסתבר שהיא טסה, מחר, לאמריקה, לגור אצל דודים שלה.

אנחנו יושבים מתחת למנורת רחוב מהסוג עם האור הלבן, כזה שמאיר
דברים ונותן להם צורה שונה מאיך שהם באמת, ישבנו על ספסל בין
הקרוסלה והנדנדות, איפה שראיתי אותה בפעם הראשונה. מהחלון
בבניין שלי.
ניסיתי לתפוס את ז'בוטינסקי, החתול שלי, שתמיד אבל תמיד יוצא
לטייל על אדן החלון אחרי שהוא אוכל טונה, כמו שיכור, אבל גם
קצת כמו אבא. בכל מקרה, רוב פלג הגוף העליון שלי היה מחוץ
לחלון ואז אני שומע מישהי מתעטשת, למטה, היא יושבת על הנדנדה
ממש מתחת לבניין שלי, היא קראה אז את "רודף העפיפונים", שזה
ספר לא רע בכלל, שאלתי אותה באותו ערב לפני שהיא טסה איך הוא.

"כדאי לך לקרוא", היא צוחקת, נראה לי שזה מה שהיא אמרה, קשה
לזכור את המילים בדיוק אחרי ששומעים צחוק כזה. "בכל מקרה, חבל
שנזכרת להציע לי לצאת רק עכשיו, כי אתה די מוצא חן בעיני",
האור הלבן מאיר את הפנים שלה והקרוסלה הנטושה חורקת קצת כשהרוח
דוחפת אותה, "פשוט אני טסה מחר לאמריקה, על הבוקר, לדודים שלי,
ולא נראה לי שאני אראה אותך שוב", אמרתי לה שלקח לי זמן לגייס
אומץ, אמרתי לה שאני אוהב אותה, היא נישקה לי את המצח וחייכה,
אחר כך קמה, והצללית שלה הלכה הביתה, ולאמריקה.

היא התעטשה ואני הסתכלתי לראות מאיפה מגיע הרעש המוזר, היא
היתה שם למטה, יושבת על הנדנדה מתחת לבניין שלי, שיער שחור
ועיניים כחולות, ז'בוטינסקי עוד על אדן החלון מחקה את התנועה
שלי וראיתי שבעיניים שלו הוא אומר לי ללכת על זה, היא הרימה
מבט לרגע וראתה אותי מסתכל עליה, היא צחקה, צחוק שמח, צחוק שבא
עם חיוך נעים, חייכתי אליה חזרה, והיא צעקה לי שקוראים לה הגר
ושאני אזהר לא ליפול, לפחות זה מה שנראה לי שהיא אמרה, קשה
לזכור את המילים בדיוק אחרי ששומעים צחוק כזה. הכנסתי את הראש
חזרה הביתה דרך החלון, וחשבתי עליה ועל הצחוק שלה.

האמת היא, אם אתם חייבים לדעת, שאף פעם לא דיברתי איתה, אני
יושב עכשיו ליד השולחן במטבח החשוך, ז'בוטיסנקי יושב לי על
הברכיים, אני שומע את הצחוק שלה מלמטה, היא בטח יושבת מתחת
למנורה ההיא ומדברת עם מישהו, אולי ממליצה לו על ספר, מתחת
למנורה ההיא עם האור הלבן שגורם לדברים להראות אחרת. אני לא
מוציא את הראש מהחלון, ז'בוטינסקי סיים עוד קערת טונה ועכשיו
הוא קצת כמו שיכור, וגם קצת כמו אבא שלי, בעיניים שלו אני רואה
שהוא אומר לי ללכת על זה, אני חושב למה לא, באמת, למה לא ללכת
על זה? היא צוחקת ואז אני נזכר בדיוק, כי אין לי אומץ, זה למה,
ובשבילי,
זה כאילו היא באמת באמריקה.