היתה זו ההרגשה של "כמו בפעם הראשונה" - זה כאב.
כאב, או כמה שזה כאב. זה מסוג הכאבים האלה שצורמים, שאתה בטוח
שאתה שומע את הכל ואני יקירי, אני כבר שמעתי המון.
אני עשיתי את זה המון. אומנם אני לא נראה מהבחורים האלה, אבל
מה אני אגיד לכם, יש עלי את זה.
פשוט הייתי חייב, כל בוקר לפחות פעם אחת, רק כדי להתעורר ומדי
פעם במהלך היום, אפילו בלי לראות שאני עושה את זה.
פשוט תפסתי את כולן ומשכתי לאחור, כן! זה היה כל כך טוב, מרוב
שאני עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים הטעם כבר יצא לי מזה, עשיתי
את זה כי כולם עשו את זה.
ואם כולם עושים, אז מה, למה שאני לא?

ואז יום אחד הבנתי שאני באמת סתם עושה את זה. והחלטתי להפסיק.
אז הפסקתי.. בערך.
זאת אומרת, עם הפסקות קטנות פה ושם.
ועוד קצת פה ועוד קצת שם ואולי גם הרבה פה בשקט בצד, בלי שאף
אחד רואה.
עד שיום אחד שברתי את שני הידיים, נפלתי מהעץ של דויד מהקיבוץ
השכן כשניסיתי להרים כמה תפוזים.
הסתובבתי עם הגבס המזורגג הזה איזה חודש שלם, נראיתי כמו דחליל
מזויין. אבל אז, אחרי שהורידו לי אותו (את הגבס!) . לא
התאפקתי, פשוט לא יכולתי יותר, חודש שלם  חשבתי רק על זה.
הרופא סיים להסיר ממני את הגבס משכתי את שני ידיי לאחור, הן
נראו כאילו הן עדיין יכולות לעשות את זה, מיהרתי ותפסתי את
כפות ידיי ועשיתי קליקים בכל האצבעות וכשסימתי עברתי לאצבעות
בכפות הרגליים. ואוו! זה היה כל כך טוב. זה כאב, כאילו זו הפעם
הראשונה שעשיתי את זה.