"רה-בי-לי-ט-ציה!", אני יכול לשמוע את קולה המדוד של האחות,
מטעימה במתיקות כל אחת מן ההברות "לשם את נוסעת, גברת
קוסקובה". אינני יודע אילו מחשבות חלפו בראשה של קוסקובה.
על כל פנים, אני בטוח ששמעתי אותה ממלמלת ברוסית שבורה "רוב
תודות לכם - ייקחכם השד"
אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה.

בגן של ביה"ח שקט מאוד בלילות, ככה שמי ששם לב לפרטים, כמוני,
יכול לא רק להריח את המוות אלא גם לשמוע אותו. כמו כל מושג
בלתי ניתן להגדרה ולעיכול, גם המוות תופס את צורתם של הצלילים,
הריחות והתחושות המזכירים לנו אותו, ורק אח"כ כך מקבל צורה
ותוכן. אצלי למוות יש צליל של עגלת סניטר עמוסה לעייפה
בחיתולים ובכלי-מיטה.

אינני רוצה להאריך בהסברים, אך באחד מלילות התורנות הארוכים,
(שכל רופא מתמחה מכיר טוב מדי) קרה מקרה משונה. התימני הזקן
במיטה ליד החלון החזיר את נשמתו לבורא והצליל היחיד שנשמע בכל
האגף היה של עגלת הסניטר החורקת. מוזר, בהתחשב בעובדה שהמחלקה
הנוירולוגית שוקקת חיים גם בשעות הלילה.
כל אימת שאשמע את שאון הגלגלים של אותה העגלה האיומה, הוא עוטף
אותי, מחבק אותי, חונק אותי - עד שאינני עוד.
אני סבור ששמו היה רחמים.

משונה מאוד לבקר במושב זקנים. מושב זקנים נראה לי הביטוי ההולם
למקום הזה, משום שלאשורו של דבר, כולם שם זקנים ואיש מהם אינו
יכול ללכת - מה שמוביל אותם למצב הבלתי נמנע של ישיבה כפוייה
ולכן - מושב זקנים. לעזאזל, את חלק מהם אפילו קושרים לכיסא נגד
רצונם.

כשנדדתי בעקבות הגברת קוסקובה אל מתקן השיקום, אותו "מושב
זקנים", לא תיארתי לעצמי ביש-מזל שכזה. עייפות מפתיעה תקפה
אותי כשהגעתי לשם עד שלמרבה האירוניה, אני הוא זה שנזקק לישיבה
ממושכת.
מצאתי פינה שוממת ובהיתי נקודה בלתי-נראית בחלל, מי יודע כמה
זמן.

הייתכן כדבר הזה? אני אמור להיות ב"שיא אוני", נוירולוג מתמחה
- ולא סתם רופא מן המניין, אלא הטוב ביותר בכל הפקולטה! אולי
העמסתי על עצמי עבודה יתרה...
הייתי תשוש להחריד, כך שהחלטתי לבלות את הלילה במתקן.

החולים כאן רבים ומגוונים, אך לכולם אויב משותף - הייאוש. הוא
רק תוקפך והופל'ה - עגלת הסניטר שוב חורקת במסדרון, אך הפעם
היא עוצרת ליד מיטתך שלך ואתה הוא זה המתהדר בסדין לבן.
קוסקובה לא גורעת מבטה ממני, אני מרגיש כיצד עיניה מפלחות את
נשמתי, מתחננות בפניי.
אין ספק, מצבה הורע עד מאד מאז שהגיעה לכאן. איבדה לגמרי את
יכולת הדיבור, הכרתה מעורפלת עד מאוד ואין שליטה על הסוגרים.
אני מדמיין את צילום הסי.טי. של מוחה, לא בלי הנאה, ואת קריש
הדם הענק, דמוי הנחש האפור, שהביא אותה אל פתח תהום זו.
גם אני איני חש בטוב. בבוקר מדדתי חום, גבוה מאד. בדמדומיי אף
הזיתי שהאחיות ניגשות אליי ומטפלות בי בדאגה רבה. אינני מבין
מדוע הן קוראות לי "מיכאל". אני מקווה לשיפור בעקבות ה"תרופה"
שרשמתי לעצמי.
בארוחת הצהריים אני שוב רואה אותה, מחוברת לזונדה ובוהה בחלל.
הם קשרו אותה לכיסא.
אני יודע מה עליי לעשות, אך עומד בפניי מכשול ענקי...
אזרתי את כל כוחותיי, וקמתי מהכיסא. נכשלתי בפעם הראשונה,
וצנחתי בחזרה את תוך המושב המרופד, וכך גם בפעמים השנייה
והשלישית. בפעם הרביעית הטיתי את כל כובד משקלי קדימה והצלחתי
להתיישר. הרגשתי וריד פועם בחוזקה בצד שמאל של מצחי, רק עוד
כמה צעדים... אני מניף בשארית כוחותיי אגרטל סגלגל וחובט ב"שיא
אוני" במצחה של קוסקובה. צליל הפיצוח של הגולגולת נבלע בתוך
זעקות אימים, זרם חמים של דם עוטף אותי, מחבק אותי, חונק אותי.


"מר מיכאל? אתה שומע אותי?" - אני פוקח עיניים עייפות ומביט
סביבי. אני כבר לא במושב הזקנים. "אתה זוכר מי אתה? מר מיכאל?
אתה זוכר מה קרה? אתה זוכר משהו?"- הקול הנשי הזה בוקע מאחות
ביה"ח שעומדת לידי, היא מטעימה במתיקות כל אחת מההברות.
אני מעיף מבט סביב ודמי קופא כשאני נתקל במראה. מביט בי בחזרה
אדם זקן, שערו וזקנו לבנים, והוא לבוש מדי חולים שלא מצליחים
להסתיר חזה גרום וכפות רגליים פצועות עם ציפורניים צהבהבות.
הוא יושב על כיסא. כיסא גלגלים.
הוא קשור. לעזאזל, הוא קשור לכיסא.

"אדון!" אני זועק במלוא הריאה לדמות שבמראה, "שמישהו יתיר את
הקשר!!! תתירו את הקשר!!! אדוני!!! להתיר את הקשר!!!"

אני שומע גלגלים חורקים של עגלת סניטר במסדרון האגף.