יצאתי היום לטיול ברחוב, סתם סיבוב ברחובות של העיר שאני מכיר
כבר כל כך טוב.
זה עוד סיבוב מיני רבים, אני עושה כזה כל יום.
מדי פעם אני עובר דרך הבית של רוזה השמנה, ככה כולם קוראים
לה.
היא אשה חביבה, מין סוג של אמא פולניה שדואגת לכולם כאילו היו
הבנים שלה. היא אשה שמנה שלובשת שמלות שנראות כמו וילונות
שעברו זמנם.
היא אשה בודדה.
אף פעם לא ראיתי שהיה אצלה מישהו בבית שהיה קרוב שלה, לא נראה
שיש לה בכלל.
אבל בכל זאת, למרות שאין קשר בינינו כל כך, לא קשר של דם או
קשר של ילדות משותפת, היא נותנת לי לאכול ולשתות אצלה בכל יום,
אם היא רואה אותי כשאני מסתובב רעב ליד הבית שלה.
בלי קשר של מחוייבות, בלי לשלם לה ובלי לתקן לה איזה משהו
בתמורה, סתם ככה, נותנת לי.


מדי פעם אני לוקח את הסיבוב הארוך יותר, דרך המרכז.
איפה שיש את הדוכן של הסבא הזה, שכחתי איך קוראים לו.
הוא כבר זקן, בן 70 בערך, ועדיין חוזר בכל בוקר לאותו מקום, 5
מטר לפני התחנה המרכזית, עם השולחן שלו.
שולחן פלסטיק מתקפל חמוד כזה, שלוקחים לפיקניק עם המשפחה.
הוא ממלא אותו בכל מיני פיצ'פקס קטנים כאלה, ממצתים שכשמדליקים
אותם רואים בחורה ערומה ועד בובות לילדים קטנים.
פעם יצא לי למצוא שם גם צעצוע בשבילי, אבל לא היה לי כסף באותו
רגע ולא היה מי שיקנה לי.
הרגשתי בודד כמו שאני מרגיש תמיד כשאני עובר ברחוב הזה.
אבל כנראה שהוא ראה אותי בזווית העין שלו, וראה כמה אני מסתכל
על אותו כדור כאילו זאת המטרה שלי בחיים.
כנראה שהוא הרגיש את זה, כי הוא נתן לי אותו בחינם, בלי כסף.
סתם ככה עם חיוך, סתם ככה, נתן לי.

בתחנה המרכזית כולם עסוקים, לחוצים, שלא יפסידו חס וחלילה את
הקו שלהם או שהם ילכו שניה לפלאפל פה ליד כדי לקנות חצי מנה
ובדיוק האוטובוס היחיד שעובר כל שעה עגולה יעבור והם ירוצו עם
המנה כשכל היד שלהם נוזלת מטחינה, ובסוף יעמדו ויסתכלו למרחק
על הגב של האוטובוס.
אני שונא כשזה קורה.
אז הם ישר מקללים וזורקים את המנה מהיד.
בדרך כלל זה פוגע בי.
גם כשאני בתחנה המרכזית, מרוב שכולם הולכים ישר, עם הפנים ישר,
מסתכלים בשעון שתלוי על הקיר של אחת התחנות ומחפשים את הקו
שלהם - אף אחד לא שם לב אליי.
אני מרגיש בודד, כי אני היחיד בתחנה המרכזית, שמסתובב בין
האנשים הלחוצים והממהרים, שלא זקוק לאוטובוס. שלא מחכה
לאוטובוס.
כשלמעשה, אסור לי בכלל לעלות על אחד.

אני ממשיך להסתובב, מחפש לי מקום להיות בו.
מקום שיהיה שלי, שאני לא אצטרך להילחם עם אף אחד עליו.
אני מחפש מישהו שישים לב אליי, ויתן לי קצת תשומת לב וחום.
הרבה זמן לא קיבלתי את זה.

מצאתי איזו חצר לשבת בה קצת, להשקיף על הסביבה,
היא לא כזאת מטופחת, יש בה בקושי פרח וחצי,
אבל יש בה צל, ויש בה ספסל אחד.
בדרך כלל יושבים שם זוג זקנים חמוד,
וזה עושה לי טוב להסתכל עליהם.

כשאני רואה אותם ביחד, מחזיקים ידיים או סתם מדברים,
אני מבין עד כמה אני לבד, ומרגיש בודד כמו תמיד.
בדרך כלל הסבתא זורקת לי איזה ביסקוויט או משהו,
סתם ככה, עם חיוך.

לא קל לי ברחוב, לטייל כל היום בלי מטרה,
להילחם עם אחרים על אוכל, ולחפש מישהו שיקשיב לי,
שיתייחס אליי,
כשלאף אחד אין זמן.

לא קל לי, כשאין לי מי שידבר בשמי, כשאיזה רוסי מחליט להרביץ
לי סתם כי הוא שיכור.
או שידברו בשמי כשאיזה ילד מחליט להציק לי ולהכאיב לי כי זה
עושה לו קצת מצחיק בלב.

אין לי מי שידבר בשמי, כשאיזה אוטו עובר ודורס אותי,
כאילו הייתי כלום.
למעשה זה מה שאני - כלום.

לפחות אם הייתי שייך למישהו, אם היה לי שם, קולר, דיסקית.
אין לי.
אין לי כלום.
רק עיניים לראות עולם, רק פה לטעום את העולם, זוג אוזניים
לשמוע את העולם.
ורק שתי זוגות רגליים, לטייל חופשי, בלי אף אחד שיעצור אותי,
בלי להיות חייב למישהו, בלי שמישהו יגיד לי מה לעשות, בלי לתת
דין וחשבון.
דאמט, אני בודד.