פגשתי אותו. באישוניו המוות.
הולך הוא לצידי, מלהג בבדיחותיו, מרבה לטפוח בחיבה על לחיי, על
כתפי, אולי כדי לוודא שעודני שם. וודאי רגיל הוא לגלות שוב
ושוב כיצד בן שיחו נעלם.
משקפיו על עיניים כהות, מלאות עורקים וטשטוש, ריח משקה חריף
נודף מגופו, כובעו החום חבוש על ראשו, כמו היינו עדיין בארץ
רחוקה.
דלתו פתוחה בפניי כל העת, חיוכו מאיר בפתח. החתולים כבר
יודעים, מכירים, מצפים, מלקקים שפתותיהם בלקיקה משתוקקת, שנואי
נפשי מתחככים ברגליי המהססות.
ומעבר לדלת, סיר קטן על כיריים, ריח בית אימא, תבשיל מחמם לב,
ושקית קשורה בקשר דק, מונחת על שולחן ליד אהבה וחיבה, לעיתים
שקדים, לעיתים דובדבנים עסיסיים, בכל פעם הפתעה שונה.
ואין זה מעט, אל תטעו כך לחשוב, בכל יום או יומיים שקית
הפתעות, תמיד מפתיעה, תמיד מלאת אהבה וציפייה לחיוכיי.
תמיד שם. תמיד.

וכעת,
תמיד לא.
המוות כבר אינו באישוניו. אישוניו כבר אינם מולי.
הייתי חופנת דובדבנים בשפע, קושרת שקיות בקשר דק עבורך, הייתי
קוטפת השקדים ומקלפת בעצמי אחד אחד, הייתי מוסיפה בשפע אהבה
וחיוכים.
ושנואי נפשי מתחככים ברגליי, כצמרמורת דמיונית, מרעידה עורף
וגב, כמוות עצמו המתחכך לי בזנב.
והדלת סגורה. הכובע מונח.
תמיד. תמיד.

סבא,
הייתי צוחקת ברוחב לב להלצותיך לו ידעתי, הייתי נוטשת חיוכי
הביישני-קמצני. הייתי נוטעת בגינתך עצי פרי ודעת. הייתי.
ואתה, היית גם אתה.