מציאות. מה זו מציאות?
מהי המציאות?
כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?
האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים מציאות אחרת?
האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או
שישנה הגדרה ברורה יותר?
אז הנה ההגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):
ובכן, המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא
ניתן ליפול (יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת).
מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.
מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.
לא בדיוק 'חוזרים', נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות
מתרסקים.
המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה,
וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא
הנחיתה קשה וכואבת יותר.
המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת
להחזיר אותנו אליה.
החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה
אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.
מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו, שואפים אליו. מציאות היא מה
שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.
ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של
החלומות.
מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו
למצב חשבון ריאלי.
עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי של החיים. בפשטות,
המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות,
קוראים לזה הזן בודהיסטים.
המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות או האיפור, אלא הבשר
העירום, והמציאות של הבשר העירום היא העצמות. מה שרואים,
בצילום רנטגן.
והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.
מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הם מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך
החיים, אך הם מחכים לנו  להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול
הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם
השטויות.
כל הזמן היו שם, ממתינים שנרושש את מצבור חלומותינו. ואת מכסת
הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן
הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.

אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם, ובין המציאות בהא
הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא
של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן, כאן זה קשה עוד
יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם - כאדם. היא אינסופית
במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי
- ככלל, וקיומו של הפרט - כפרט.
ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה
לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות
וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.
וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל
הוא די בלתי אפשרי. ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם
להתחיל לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה
- רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.

גבריאל רעם
3.7.2005