ביום שהכלבה של שיר נאבדה יצאנו בשלוש קבוצות של ארבע בנות
לחפש אותה בכל הוד השרון. שיר היתה החברה הכי טובה שלי, וזו
הגדרה שתתאים לילדה בכיתה ו' וכמה שהיא יכולה להיות חברה טובה,
לא מהסוג שמרכל עליך ומלכלך. יחסית לשכבה עם המון תככים בין
הבנות המתבגרות וחרם מרושע פעם בשבועיים- הינו די נאמנות. יופי
טופי לנו. בכל מקרה לשיר היתה כלבה חמודה קטנה כזו, לאקי, די
זקנה, וביום העצמאות היא נבהלה מהרעש של הזיקוקים ונעלמה לאיזה
יומיים (בסוף מצא אותה איזה איש בהר הזבל שלנו, מלוכלכת
ומבוהלת, אבל זה לא עקרוני למהלך הסיפור) ושיר היתה נורא
עצובה. החלטנו רוב הבנות בכיתה לעזור לה לחפש והתארגנו באחר
הצהריים של יום רביעי לפטרול עצבני כדי למצוא את לאקי ולהחזיר
אותה בשלום הביתה. הרגשנו מאד פטריוטיות, עוזרות ואכפתיות,
כאילו יצאנו להרפתקאת חסמב"ה כזו, עם מסלול חיפוש ומים על הגב.
ממש ככה. זה היה מבצע איכותי ללא כוונות זדון.
אני היתי עם רונה, גילי ושיר, בסך הכל היא היתה החברה הכי טובה
שלי ולא הסכמתי בשום פנים ואופן לצאת לחפש את לאקי אם היא לא
איתי בחוליה. נפגשנו כל 12 הבנות בפארק הקטן של השכונה בארבע,
תיאמנו זמן חזרה כמו גדולות (8 וחצי), מילאנו בקבוקי מים
בברזיה (חוץ מאפרת המיוחסת הזו שהביאה קולה מהבית) ונפרדנו
לשלום, כל קבוצה לחלק אחר של העיר, בעזרתם הנדיבה של אמא של
גילי, אמא של ענבר ואבא של נועה. הקבוצה שלנו החליטה כבר באוטו
של אמא של גילי על שם: רשג"ל, שזה הראשי תיבות של האות הראשונה
של השמות שלנו. לא מסובך אבל, שוב, הרגשנו מאד גדולות ומלאות
חשיבות.
הגענו לאיזור מגדיאל והתחלנו לחפש. קראנו ברחובות "לאקי!" בערך
אלף פעמים ושאלנו אנשים במכולת ובמספרות. תוך כדי החיפושים
והבכי של שיר כשהיא ראתה נער אחד עם כלב ממש דומה ללאקי, נהינו
כולנו ממש רעבות. השעה היתה כבר 7 וחצי בערב, שזה יחסית מאוחר
לבנות ביסודי להסתובב ברחובות של העיר, במיוחד כשהם רחוקות כמה
קילומטרים מהשכונה המקורית שלהן. כל אחת הוציאה שטר של עשרים
שקל והתישבנו כמו מבוגרות בבית קפה פינתי כזה. הזמנו פסטה
גדולה לשלושתינו (פיות קטנים אוכלים פחות, ככה חשבנו, אם כי
במציאות חיסול המנה היה מהיר במיוחד ועדין נשארנו קצת רעבות)
וקולה. ישבנו שם איזה חצי שעה ופיטפטנו כמו שרק בנות בכיתה ו'
יודעות לעשות. על בנים ועל מסיבת סיום ועל הזייניקים שמילאו את
ענבל בקצף בחגיגות עצמאות בפארק ועל ערן הילד החדש שכולם
שונאים אותו כי יש לו ריח רע מהפה וגם כי הוא קצת שמן. היה ממש
נחמד. השיחה קלחה, הצחיקה ועיניינה, לרגע נשכחו הדאגות (שהיום
נראות לי אפילו מגוכחות) מהבוחן בחשבון, מהתרגיל בספורט, מהיום
הורים שקובע קצת את התעודה, מהמעבר לחטיבה, ממשחק הכדורעף של
הכיתה שלנו נגד ו'3 ומלהציע חברות ליואב בר-לב שהיה הילד הכי
יפה בכל השכבה שלנו והיו לו מלא חברים מכיתות גבוהות.
בשמונה וחצי חזרנו חזרה באוטובוס (פעם ראשונה שנסעתי באוטובוס
לבד, בערך לבד) ונפגשנו עם שאר הבנות, שהיו בפעילות ממש
כמותינו וגם לא מצאו שום כלבה ושום כלום. שיר היתה ממש עצובה
אבל ראיתי על הפנים העייפות שלה והמבט שלה שהיא אסירת תודה
לכולנו על זה שרק באנו לעזור לה ככה. זה היה יום שאת כולו אפפה
תחושה נורא בוגרת.
עכשיו כשאני נזכרת איך הלכתי הביתה מהפארק של השכונה בחושך,
הליכה של חמש דקות אבל זה נראה לי כמו שעה לפחות, דיברתי אל
עצמי בגאווה. אמרתי לי שהיתי ילדה גדולה היום, ועשיתי משהו
אמיץ ואכפתי, ושעכשיו אני יודעת מה זה להיות טינאייג'רית כמו
שרון השכנה שלי ושהשנה הבאה תהיה לי משהו מיוחד נורא ואני אכיר
בה המון אנשים חדשים שיאהבו את הגישה החברותית והמסורה שלי.
הגעתי הביתה, סיפרתי לאבא איך היה (כיף וחשוב לחברות שלי עם
שיר, חוצמזה גם הכרתי קצת את העיר) והלכתי לישון, מאושרת,
שלווה, אופטימית והכי חשוב- בהרמוניה עם עצמי.
הלוואי והייתי יכולה ללכת לישון ככה גם היום.