[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הצילצול הראשון של הטלפון הירוק גרם לארז לסובב את ראשו בחטף,
אבל שתי השניות שחלפו עד שהטלפון הירוק צלצל בשנית הספיקו לארז
להחליט שהוא לא עונה.
בטלוויזיה היה משחק גמר הגביע, השעה היתה שבע וחצי בערב. השליש
בבית, המב"ס ועוד איך בבית, והקמב"ץ הבנזונה הצליח להשיג
כרטיסים למשחק ובטח יושב לו שם ביציע, מאושר עד הגג, ומנסה
לתפוס את המצלמה כדי שארז שנתקע בבסיס יבין מה הוא מפסיד. חרא.
הצלצול הטורדני המשיך להתעקש, מהדהד בין קירות הגבס. "תסתמו
כבר, תנו לראות ת'משחק", שאג ארז לעבר הטלפון, אבל ממתי טלפון
שותק כשצועקים עליו?
אחרי עשרה צלצולים עקשניים, יצאו השחקנים לפרסומות. ארז קם
בכבדות מהכורסה, והחל להשתרך לעבר השולחן. חודש לפני השחרור,
והפז"ם שלו לא דפק לאט כל-כך מאז הטירונות. כל יום נראה לו
פתאום כמו שנה. הוא לא ידע מה הוא יעשה יום אחרי השחרור, והוא
היה חייב להתחיל לעשות משהו. בפברואר החברה שלו אמורה לנסוע
לברזיל, ולו עדיין אין גרוש שיאפשר לו להצטרף אליה לטיול. הוא
היה חייב את הטיול הזה.
החולצה הצבאית שלו השתרכה מחוץ למכנסיים, הכומתה היתה זרוקה
איפה שהוא בחדר, השרוכים היו פרומים. ארז ידע שאם ג'ינו הרס"ר
ייכנס עכשיו לקמבציה לביקורת-פתע - הוא גמור. על הזין שלי
ג'ינו, על הזין שלי כולם, אמר לעצמו. עוד חודש אני בחוץ, ואין
שום דבר שיצליח לעצור את זה.
ארז נתן לנאג'ס הירוק לצלצל עוד פעמיים, והרים את השפופרת.
"קמבציה", אמר בלאות, עיניו על מסך הטלוויזיה. על הקו היה
השין-גימל, פיסטון שקראו לו דניאלי או משהו כזה. הוא גימגם
משהו על מישהו שנמצא לשער, ואומר שהוא בא לעצור את הזמן, ושהוא
סוף-סוף נולד ושארז, זאת אומרת הסמל ארז, אולי יוכל לגשת רגע
לשער כי דניאלי לא יודע מה לעשות, הקצין תורן לא אמר על זה
במסדר כלום.
אחרי כמה שניות של הלם, התחלפה הלאות בעיניו של ארז לזעם עצור.
"תשמע, יא פיסטון. יש עכשיו גמר גביע. תגיד לטמבל שעומד בשער
שאי-אפשר להיכנס עכשיו ושיבוא בבוקר, ואם עוד פעם אתה מפריע לי
אני קורע אותך", צרח. הפיסטון נשמע על סף דמעות. הקול שלו עלה
וירד עכשיו כמו משוגע. "אה... אני מצטער... אבל הוא פה.. וזאת
אומרת הוא אומר שהוא הגיע... ואני לא רוצה להסתבך...והקצין
תורן אמר שאני אצלצל אליך ושתבוא". ארז טרק את הטלפון בזעם.
בני זונות כולם, סינן לחלל האוויר. הוא תחב את בדלי החולצה אל
תוך הדגמ"ח, קשר את השרוכים בחיפזון ואז נעמד מול הטלוויזיה,
מהופנט. 1:1, שתי דקות בתוספת הזמן, ושחקני הקבוצה שהוא הכי
שונא בעולם השתלטו על הכדור והתחילו לשעוט לעבר רחבת הקבוצה
שלו. לא, לא, מלמלו שפתיו בלי קול, אבל המגנים של הקבוצה שלו
פשוט לא הצליחו להשתלט על החלוץ היריב. ואז זה היה גמור.
מהמגורים של הטבחים הוא שמע את זעקות השמחה. 2:1. הקבוצה שלו
הולכת להפסיד גביע. ואז הטלפון התחיל לצלצל שוב. ארז צרח שוב,
הפעם מהתסכול, ובצעדים מהירים רץ החוצה.

בדרך לשער הוא התחיל לחשוב על מה שדניאלי אמר לו. מי הוא אמר
שמחכה בשער? המניאק שהצליח לעצור את הזמן? דניאלי הדפוק הזה,
אם זה הכל בדיחה שלו, הוא גמור בבסיס הזה. גמור.
כשארז התקרב לשין גימל, הוא יכול היה לראות שהפיסטון כבר מחכה
לו שם, ומעבר לגדר עומד עוד מישהו. ארז הגיע לשער, הסתכל באיבה
על הזר. בנאדם לא צעיר, נמוך מאוד, עם חיוך רגוע ומעצבן מרוח
על שפתיו. "כן, מה אתה עושה פה?, מה אתה רוצה?", נבח. הזר השיב
לו לאט ובשקט, כמו מישהו שיש לו את כל הזמן שבעולם. היתה לו
עברית ארכאית, כזו שכבר לא שומעים יותר ברחוב. "ערב טוב אדוני
הסמל, הרשה לי להציג את עצמי: אני מי שמוכר בצבא שלכם בתור
המניאק שיצליח לעצור את הזמן".
ארז העביר את מבטו לדניאלי המפוחד. "אם אתה עובד עלי, אתה מת",
סינן לעברו. דניאלי התכווץ עוד יותר בתוך החגור.
המניאק המשיך בשלו. "במשך שנים אומרים אצלכם חיילים שעוד לא
נולד המניאק שהצליח לעצור את הזמן - אז, הנה אני פה. אני מבקש
שתקשר אותי עם קברניטי הצבא, כדי שאוכל לבשר להם שהגעתי ושאני
מוכן להתחיל לעבוד".
ארז נעץ בו עיניים קרות, ואז כיחכח בגרונו. "תראה, חבוב. אני
לא יודע מי אתה ומה אתה רוצה, אבל פה זה בסיס של צה"ל, ואני
מבקש שתלך מכאן", אמר, מנסה לשוות לקולו טון תקיף. ארז סקר שוב
את האיש - שיער מקליש ומסורק הצידה בקפידה, עיניים כחולות
עירניות - וחשב לעצמו מי הוא מכיר שיכול לארגן את המתיחה הזאת.

אבל האיש לא נראה כאילו הוא מתכוון להתייחס לבקשה. הוא המשיך
לעמוד מחוץ לשער, רגוע ממש כמו קודם - מה שגרם לארז להסתקרן,
ולהתקרב אליו שוב. לבסוף, אחרי עוד רגע ארוך ומביך, שמע ארז את
עצמו נכנע לסקרנות. "אם אתה המניאק שהצליח לעצור את הזמן, איך
זה שהוא לא נעצר, ושאנחנו עוד מדברים?", שאל בטון מתגרה.
הזר לא נעלב, להיפך. עיניו אורו למשמע השאלה. "אה, שאלה טובה",
אמר בסיפוק. "עדיין לא עצרתי את הזמן, אבל בכוונתי לעשות את
זה שוב ממש בקרוב".
"מה זאת אומרת שוב? מתי בדיוק עצרת את הזמן?", שאל ארז בחיוך
מזלזל. "אמש, למשך חמש דקות שלמות. זה היה מאוד מאוחר בלילה,
וכנראה שאף אחד לא שם לב לזה - מפני שעד עכשיו לא קיבלתי
תגובות", השיב האיש בשלווה.
המוסיקה המזרחית העמומה שנשמעה ממגורי הטבחים גרמה לארז להרצין
בשנית. "טוב, תעוף מפה עכשיו, לפני שאני קורא למשטרה צבאית",
צעק, הפנה את גבו והחל לצעוד חזרה לעבר הקמבציה, משאיר מאחוריו
את האיש ואת דניאלי.
ואז הכל עצר. ארז לא הבין מה קורה. הוא ניסה להזיז את גופו אבל
היה משותק. רק מוחו המשיך לרוץ, מוצף בבת-אחת בשיטפון של
מחשבות. הוא הצליח להניע את עיניו ולהביט קדימה וקצת לצדדים.
מאה מטר לפניו הוא ראה חמש ציפורים שנעצרו באמצע מעופן, תלויות
באוויר. משום מה, הן לא נפלו למטה. החיילים של כיתת כוננות
שחזרו מהשק"ם נעמדו באמצע הכביש, כמה מהם עם רגל אחת מורמת
באוויר, מוכנה לפסיעה. רעשי הרקע הרגילים בבסיס - זמזום
המזגנים, טרטור הגנרטורים, נגינת הצרצרים - נאלמו באחת. הוא
רצה לדבר אבל שפתיו לא נעו ומגרונו לא נשמע שום קול. מסביב שרר
שקט מחריד, מוחלט, מהפנט.  
ואז הגיע לאוזניו של ארז הקול המתכתי. מאחוריו הוא שמע את
שלשלאות הברזל מקרקשות, ואת הצירים גונחים כשהשער נפתח. קול
פסיעות הדהד מאחוריו, ואחרי כמה שניות הונחה יד על כתפו.
המניאק שהצליח לעצור את הזמן נעמד לפני ארז, החיוך הרגוע עדיין
תלוי על פניו כמו חצי ירח, עם עננה כמעט בלתי-מורגשת של רחמים.
"השתכנעת?", הוא שאל את החייל שלפניו, יודע שאין סיבה להמתין
לתשובה.
ואז, באותה פתאומיות שבה נעצר, חזר הזמן להתקדם. ארז השתעל.
הוא לא ממש היה צריך לעשות את זה, אבל השיעול נראה לו כמשהו
שהוא חייב לעשות כדי להספיק ולהתאושש ממה שעבר עליו בדקות
האחרונות. הוא הביט במניאק באימה. "בוא.. בוא איתי בבקשה
לקמבציה", גימגם.

                                   




(ארבע שעות מאוחר יותר, בור הפיקוד, הקרייה)
שר הביטחון מחה את הזיעה ממצחו. המזגנים בבור עבדו
בפול-ווליום, אבל הוא הרגיש שהוא הולך להיחנק מהחום. השר התיר
את העניבה, פתח שני כפתורים בחולצה, ושב לנעוץ מבט טרוף בדיווח
המודיעיני שלפניו.  עשרים פעם אחרי שקרא את הדיווח הזה
לראשונה, הוא עדיין התקשה להבין מה קורה פה. מתחת לשורות
הסיווגים הרגילות ולרשימת הנמענים של הדיווח, הופיעו ארבעה
משפטים קצרים, מנוסחים בשפה צבאית תמציתית. "בשעה 1940 חדר
גורם בלמ"ז לתוך בסיס נטפים. עפ"י עדויות הקמבץ התורן וחיילים
נוספים, הצליח הגורם לחדור לבסיס לאחר שנקט באמצעים לא טבעיים
ועצר את מהלך הזמן. הגורם המכנה עצמו 'המניאק שעצר את הזמן',
הודיע שבכוונתו לעשות כן בכל זרועות צה"ל. נבדק חשד לפח"ע".
שר הביטחון הרים את עיניו מהדיווח, ופנה לרמטכ"ל שמולל בין
אצבעותיו את כוס הקפה השחור. "תסביר לי שוב, מה המחבל דורש
תמורת שחרור חיילי הבסיס?". הרמטכ"ל החוויר, טיפות זיעה נקוו
על מצחו. "תבין, הוא טוען שהוא לא רוצה כלום, ושהוא בכלל לא
מחזיק בחיילים כבני-ערובה. לפי הגישה שלו, הוא ממילא עומד
לעשות את מה שהוא עושה בכל מקום בצה"ל והוא רק בא להודיע לנו
על זה".
קול חבטה קטע את דברי הרמטכ"ל, בעת שאגרופו הקפוץ של שר
הביטחון הלם בשולחן. "אבל למה הוא בכלל עושה את זה?", צרח.
"למה המשוגע הזה רוצה לעצור את הזמן? מי עומד מאחוריו? ערפאת,
חמאס, בן-לאדן, האיראנים? איך, לעזאזל, אמ"ן לא דיווח לנו מראש
שבשטח מסתובב בנאדם כזה, שיכול לשתק לגמרי את פעילות הצבא בתוך
שניות? בשם אלוהים, זה חורבן בית שלישי. אנחנו נהיה חשופים
לגמרי. איפה הייתם? איפה המוסד, איפה השב"כ?". אי-אפשר היה
להשתלט על שטף זעקותיו.
האלופים שסביב השולחן נאלמו דום. ראש המוסד החוויר. הוא היה
חייב להשתין, אבל הגיע למסקנה הנבונה שזה לא הזמן הנכון לעזוב
את החדר.
ראש השב"כ העז לדבר. "על-פי המידע שבידינו, המפגע טוען שהוא
מתכוון לעצור את הזמן כי בצה"ל דיברו על זה כל השנים. איך
אומרים בצבא: 'עוד לא נולד המניאק שהצליח לעצור את הזמן'. אז
זה בדיוק מה שהוא בא לעשות, להראות לנו שהוא מסוגל לעשות את
זה".
הרמטכ"ל התפרץ לדבריו: "אתה לא תפיל את האחריות עלינו. איפה
היו האנשים שלכם כל הזמן?".
ראש השב"כ האדים: "הלו הלו. תסמוך עליי. הפאק הוא לא אצלנו.
מישהו אצלכם נרדם בשמירה". בתוך שניות הדהד החדר בצעקות
והאשמות. פה ושם מישהו צעק "ומה עם רצח רבין?". פה ושם מישהו
אחר צעק "ואיפה הייתם ביום כיפור?".
רק שר הביטחון שתק. הוא שב ונשען לאחור בכורסתו. במוחו חלף
תסריט מבעית. חטיבות טנקים סוריות חוצות את כבישי הגליל,
שועטות לעבר מישור החוף, עוקפות את הטנקים הדוממים של צה"ל;
אלפי פלשתינים שועטים ברחובות תל-אביב, זועקים  "אללה אכבר",
שוחטים את התושבים חסרי-הישע הקפואים על מקומם. הוא חשב גם על
מה שיקרה אם הכל יסתיים בסופו של דבר בטוב, בהשתלטות מהירה
ונקייה על המשוגע. הוא ראה בעיני רוחו את ועדת החקירה שתוקם
לחקור כיצד הצליח אדם אחד להחזיק בשבי 150 חיילים, ומה היה
הסיפור הזה עם הזמן שעצר. בדמיונו צץ עוד מחזה לא נעים: התקרית
תגרום לו למפלה בבחירות הפנימיות על ראשות המפלגה, שייערכו
בעוד שבוע. סוף הקריירה הפוליטית? בגילו המתקדם, לא מן הנמנע
שכן.
אבל ראש הממשלה היה באירופה, ושר החוץ בארצות-הברית וכל הבלגן
הזה היה עכשיו באחריותו. את רצף מחשבותיו קטע קולו של אלוף
פיקוד המרכז. "חברים, בואו נעזוב את ההאשמות ונחשוב רגע מה
עושים", הוא היסה את הנוכחים בחדר. היה לו קול מרשים וחזק. הוא
מאוד רצה להיות הרמטכ"ל הבא. היו לו סיכויים טובים והוא ידע
שאחרי שראש הממשלה יחזור מחו"ל, אמורה ליפול ההכרעה. גם אלוף
פיקוד המרכז לא הבין איך קרה מה שקרה בבסיס נטפים, אבל היו לו
כל הכוונות שבעולם לעשות הכל כדי להשתלט על המצב ולקטוף את
הקרדיט. הוא חשב לעצמו: אם יש איפה שהוא מניאק שיכול לעצור את
הזמן, הוא יאכל אצלי עופרת לפני שיצליח לעכב לי את הקידום.
שקט השתרר בחדר. כל המבטים היו מופנים אליו. זה היה הרגע שלו.
"אדוני השר, כידוע לך, הזרמנו בשעות האחרונות כוחות גדולים
לאיזור נטפים".
"למעשה", הוא קם מהכיסא ונע לעבר המפה שנתלתה על-גבי הלוח
הגדול, "הבסיס מוקף מכאן ומכאן על-ידי הצנחנים וגולני, ומצד
מערב מוכנה סיירת מטכ"ל לפרוץ פנימה. גם הימ"מ כבר מחכה. בשדות
מסביב ערוכים 20 טנקים, ומסוקי  "אפאצ'י" כבר בשמיים, מוכנים
לתקוף בכל רגע".
האלוף עצר רגע את שטף דיבורו כדי ליצור רושם, אבל כשהתחיל
לשמוע את הלחשושים מתחילים, הוא המשיך מייד. "השר, ברגע שתיתן
לי אישור, אנחנו תוקפים ומשתלטים על המפגע", סיכם.
שר הביטחון הסתכל עליו בעיניים צרות, מרושעות. "ומה תעשה בדיוק
הסיירת אם הוא יעצור את הזמן? הלוחמים שלך כבר מצאו דרך להתגבר
על זה?". אלוף פיקוד המרכז החוויר. לא היתה לו תשובה מוכנה
לזה. "אנחנו לא נכניס לשם שום כוחות קרקעיים. אנחנו נפציץ את
המנוול מלמעלה עם טיל 'הלפייר' חכם. הטמבל יתפורר לפני שיספיק
לראות מה פגע בו", אמר השר בקול שקט מאוד, מפחיד.

הרמטכ"ל רצה להגיד משהו על החיילים שבבסיס, ועל כך שגם הם
עלולים להיות בטווח האש, אבל הוא לא רצה להסתבך עם השר, לא
עכשיו. הוא חשב על מה כרמלה מנשה תעשה מזה ברדיו מחר, אבל הוא
גם ידע שאין לו פתרון טוב יותר.
"אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא נמצא בשטח הבסיס?", שאל השר את
ראש אמ"ן. האלוף היטיב את משקפיו על עיניו, והשיב בקול חלוש:
"אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא נמצא, כי הוא מתקשר כל כמה דקות
לבור, ואומר שהוא עדיין מחכה בקמבציה ומבקש שהרמטכ"ל יבוא
לשוחח איתו בארבע עיניים, כדי שהוא יוכל להסביר לו למה הוא
עושה את זה".
"איזה מודיעין נפלא", חרחר השר בציניות. הוא קם בכבדות מהכיסא
ויצא את החדר כדי להשיג אישור לפעולה מהמטבחון. אחריו יצאו שאר
הנוכחים במהירות. אחרי מה ששמעו בשעה האחרונה, היה להם ברור
שבכל שנייה עלול הזמן להיעצר
ושאין זמן לבזבז. בדרך החוצה מישהו העז לשאול מה יקרה אם
חיילים יסרבו לירות על הבסיס מחשש שחיילי הבסיס ייהרגו אף הם.
השר הסתובב ונעץ מבט מצמית בשואל. "תגידו להם שמחבלים השתלטו
על הבסיס ושחטו את כל מי שהיה שם. אנחנו לא יכולים לקחת פה
צ'אנס. המחיר לכוחותינו יהיה נורא, זה נכון. אבל הברירה נוראית
הרבה יותר. מישהו פה יכול לנסות ולחשוב מה יהיה על המדינה אם
הערבים יצליחו לעצור שוב את הזמן? בשם אלוהים, אפילו הכור
בדימונה כבר לא יהיה בטוח".
זה הספיק. הפעולה יצאה לדרך.


                                       




(ובינתיים, בבסיס נטפים)
ארז הוציא ענבים מהמקרר, וחזר לכורסה. הוא הניד בראשו לעבר
האדם השני שבחדר, אבל המניאק שעצר את הזמן לא אהב מתוק. קצת
יותר מארבע השעות שעברו על השניים מאז שנפגשו לראשונה, עברו
עליהם בשיחה. בהתחלה, המניאק היה היחיד שדיבר, וארז רק הביט בו
בזעם ושתק. לאט לאט הוא התרכך והתחיל להשיב לאיש המבוגר
שמולו.
הם דיברו על מה שקורה כאן. האיש סיפר לארז כי הוא בא לעצור את
הזמן מתוך סיבה טובה - כדי לנסות ולעשות מאמץ לבלום את שפיכות
הדמים באזור. "המנהיגים בשני הצדדים כל-כך מטומטמים", סיפר,
"שאפילו אין טעם להסביר להם למה בדיוק אני עושה את זה. אני
עוצר את הזמן כדי להוכיח להם שהאמונה העיוורת שלהם, שאם הם לא
יעשו כלום אז איך שהוא הזמן יעבור והכל יסתדר, היא מוטעית
לגמרי".
"תבין, ארז" (בשלב הזה הפורמליות ביניהם כבר התפוגגה), "הם
כל-כך אטומים, שהם ינסו לעשות הכל כדי להרוג אותי - אפילו אם
זה אומר להפציץ את כל הבסיס הזה מהאוויר ולהוריד בדרך גם את כל
החיילים שיש כאן. הם ממילא יוכלו לטייח את זה, או לשקר ולהגיד
שאני זה שהרג פה את כולם. התקשורת תאמין לכל מה שהצבא יטען.
אבל שווה לי להיהרג בשביל הניסיון הזה, בשביל לעצור את הזמן
לכמה ימים או שבועות, כדי לתת לאנשים הזדמנות לנוח, להנמיך את
מפלס השנאה. קצת שקט מרעם הפצצות ומשריקת הקליעים".
ארז ישב שם כל הזמן הזה ולא אמר כלום. הזעם שבעיניו התחלף
בהבנה ככל שהאיש המשיך לדבר. היתה איזו כוונה מאחורי כל הדבר
הזה, שאי אפשר היה  לחשוב שאינה אלא טהורה לחלוטין. לראשונה
מאז שנכנסו לקמבציה, הביט ארז היישר בעיניו של המניאק ובפעם
הראשונה מאז הבוקר - הוא חייך.
ארז ניגש אל הטלפון הירוק ולחץ על אחד הכפתורים. מערכת הכריזה
הפנימית הופעלה. קולו הידהד ברחבי הבסיס כשביקש מכל החיילים
להגיע לרחבה שלפני הקמבציה. רבע שעה לאחר מכן, הרחבה היתה מלאה
מפה לפה. החיילים, שעברו את החוויה המפחידה ההיא של הזמן שקפא
פתאום, רצו לדעת מה בדיוק קרה כאן. המניאק נעמד בכניסה לקמבציה
והיסה אותם. הוא החל להסביר להם בקול הרגוע שלו למה הוא עושה
את מה שהוא עושה, בדיוק באותן מילים שהסביר את מעשיו לארז.
כשסיים לדבר, קם ארז ופנה לעבר הנוכחים. "אני חושב שאנחנו
צריכים לעשות הכל כדי להגן על האיש הזה, ולסייע לו להגיע
לקברניטים כדי שיוכל להסביר גם להם את מה שהוא הסביר לנו. צריך
לקוות שגם הם יבינו שהוא בסך-הכל רוצה לעזור".
מסביב נשמעו המהומי הסכמה, שהופסקו על-ידי טירטור מכשיר הקשר
שארז החזיק בידו. זה היה השומר במגדל המערבי ומה שהוא ראה לא
בישר-טובות. מול עיניו התרוממו ענני אבק, בעת שהטנקים תפסו
עמדות מסביב לבסיס. ארז ביקש מהשומר להמשיך ולדווח, ובינתיים
עשה את דרכו לתוך הקמבציה כדי לברר מה קורה. הוא הרים את
שפופרת הטלפון האדום והתחיל לחייג. קו מת. ארז תופף בעצבנות על
הלחצנים וכלום לא קרה. הוא רץ לטלפון הירוק וגם שם לא קיבל
צליל חיוג.
אף-אחד בנטפים עוד לא ידע בשלב הזה, כי בהוראת אלוף הפיקוד
נותקו כל הטלפונים כדי למנוע מה"מחבל" ליצור קשר עם העולם
שבחוץ. הדבר האחרון שהם היו צריכים לפני שהם כובשים את הבסיס
בסערה, היה גדודי עיתונאים שיעקבו אחרי כל מה שקורה. ליתר
ביטחון, מסר דובר צה"ל מראש הודעה לעיתונות, על-כך   שבשעות
הקרובות עומד להיערך תרגיל באזור. במהדורת עשר של "קול ישראל"
כבר העבירו את ההודעה כלשונה.

ארז לא הבין מה קורה פה. הוא הוציא מהתיק את הטלפון הסלולרי
שלו, אבל המסך בישר לו שאין שום קליטה. ארז יצא מהמבנה וביקש
מחלק מהחיילים ללכת ולנסות את הטלפונים האחרים בבסיס, אבל כולם
חזרו אחרי כמה דקות עם אותה התשובה: כלום לא פועל.
באוויר הלילה הקריר השתרר פתאום שקט מפחיד, דומה לזה שהשתרר שם
כמה שעות קודם לכן - כשהמניאק הצליח לעצור את הזמן. ההבדל היה
שמבעד לשקט הזה נשמע רעם עמום. חיילי הבסיס, שעוד עמדו לפני
הקמבציה, הסתכלו בדאגה לצדדים ולמעלה.
החושך הפריע להם לראות מה קורה.
החייל היחיד שהבחין בצמד מסוקי האפאצ'י החגים מעל לבסיס, היה
השומר במגדל המערבי. הוא ניסה להודיע לארז ולקצין תורן בקשר,
אבל המוטורולה שהחזיק שבקה פתאום חיים.
השומר יצא מהעמדה, ירד במהירות בסולם והתחיל לרוץ לעבר הקמבציה
בצעקות.  ואז הבליח מין אור עמום מאחד המסוקים. השומר נופף את
ידיו בייאוש תוך כדי ריצה,  אך הוטח לאחור על-ידי גל הדף אדיר.
טיל ה"הלפייר" פגע בדיוק במטרה, מחולל סביבו כדור אש ענק.
שלושים חיילים נהרגו במכת האש הראשונה, עוד חמישים שכבו מדממים
על הקרקע, זועקים מכאבים, לא מבינים מאיפה זה בא להם. ואז בא
הטיל השני, והשלישי, והרביעי. השמיים התמלאו פתאום במטוסי-קרב
שירקו מטה מטר פצצות במשקל של טונה כל אחת. בתיאום מושלם, החלו
גם הטנקים להרעיש את הבסיס.
השטח שבין הגדרות הפך לגיהינום. חיילים רצו בצרחות לכל עבר,
דורכים על גוויות חבריהם. מישהו הספיק להפעיל את צופר האזעקה,
אך יבבת הסירנה נבלעה בתוך רעם הפצצות והפגזים. החיילים
המבוהלים בכיתת הכוננות הספיקו לפתוח את שער הבסיס והחלו לברוח
החוצה. הם לא ראו לאיפה הם רצים בחושך, אבל הצלפים הבחינו בהם
בבירור דרך עדשות האינפרא-אדום.

ואז, באותה פתאומיות שבה הופרע, השקט חזר. האש חדלה, ודממת
מוות השתררה מסביב. את הדממה לא הפרו זעקות פצועים, כי כבר לא
היו פצועים. הנגמ"שים החלו להתקדם לעבר הבסיס בנהמה, רומסים את
שער הברזל ואת הגדר לעיסת מתכת מעונה בדרכם פנימה. המשוריינים
חלפו על-פני המבנים החרבים, מעלי האש והעשן.
הכל נגמר.  

   
                                     





בשלוש לפנות בוקר כבר היה אפשר לסכם את המבצע. 150 חיילים,
מהטובים שבבחורינו, נהרגו. הבסיס נהרס כליל. בין הריסות
הקמבציה מצאו אנשי זק"א גם גופה של אזרח, אדם לא צעיר. הגופה
המחוצה לגמרי הועברה למכון לרפואה משפטית לצורך בדיקות שיניים.

בשמונה בבוקר התיר שר הביטחון לדובר צה"ל להוציא הודעה
לעיתונות. "כוח מחבלים חדר לבסיס 'נטפים' ורצח את כל 150
החיילים שהיו בו. בשטח הבסיס נמצאו ראיות שקושרות את המחבלים
עם החמאס והג'יהאד האיסלאמי".
שני הארגונים מיהרו להכחיש כל מעורבות באירוע, אבל כלי-התקשורת
בארץ ובעולם התעלמו מההכחשות, ומיהרו לאמץ את ההודעה כלשונה.
המדינה בכתה. ראש הממשלה מיהר להכריז על שלושה ימי אבל וכינס
את הקבינט על-מנת לגבש תגובה כואבת נגד הטרור.
לכל מי שידע מה באמת קרה בבסיס "נטפים" באותו הלילה, היה
אינטרס לשמור את האמת עמוק בפנים. בסך-הכל, הם היו מרוצים.
בדיקות המעבדה שהגיעו אחרי שלושה ימים אישרו את ההשערה
המתבקשת: האזרח שנמצא בבסיס לא נמנה עם אנשי הקבע או האזרחים
עובדי צה"ל ששירתו ב"נטפים". אף-אחד לא ידע בדיוק מיהו.

המבצע הצליח, סיכם שר הביטחון בדרכו לישיבת הקבינט. הזמן
הצליח לעצור את המניאק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נניח שבועז יחלק
את כל היוצרים
בבמה לעשרים
קבוצות, וכל
קבוצה תארגן
מדים משלה
ואימונים בשעות
לילה מאוחרות,
ונניח שנגיע
כולנו לרמה
מקצוענית ממש,
ונניח שיבואו
מכל קצוות
הצפונבון לחזות
בפלא, ונניח
שנקבע פה אחד
תאריך ובו ננהל
טורניר קטרגל
מותח על מנת
לברר אחת ולתמיד
מיהו גדול
מכדררי הבמה- אז
אני בועט ראשון
פנדל.



חרגול חושב
רחוק


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/01 0:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה