כשקרן שמש צהריים
נוחתת על זרועי בזוית הנכונה,
מבחינה אני בחריצים אשר לעורי.

עם חלוף השנים, יהפכו אלה
לקמטים אשר יעידו על גילי המופלג.
אני יודעת.

אם כן, רוצה להכריז אני
בזאת הלשון, בזה הזמן
שלא אהיה מאותן הגברות
המבקשות למחות
את חתימתן של הדקות החולפות במרוצתן.

לא רוצה אני להיות מהלן
שטוענות בפני עוללי החיים
שהיו הן משובבות נפש אז, בזמנן.

רק כאשר אתיישב על מרפסתי בנויית העץ
אתנדנד בשלוות נפש אמיתית על כיסא הנדנדה
שבחיר ליבי יבנה בשבילי
והוליך ילדים שולל על ידי העמדת פני חירשת,
אזי אדע אושר אמיתי.
אני יודעת.