אתה יכול לשאול את עצמך מי אתה.
לאן אתה הולך.
מה תעשה מחר בבוקר.
או בעצם, כשתקום.

שאלה יותר גדולה,
אם תצליח לשים עליה אצבע,
היא מה קרה היום
שהאתמול עוד לא גילה,
ושלא יקרה מחר,
שמצידו מה הוא יביא
שעוד לא התחדש.

זה בערך השלב שבו נוטים להתפלסף.
עוד שאלה אחת או שתיים מתחילות להתווסף.
מבט אחד קצר על הנחיל האנושי,
על נהרות של בני אדם בזרם מוחשי,
שמבחוץ זה נראה
שלעולם לא ילאה
עד שיתגלו באחד הימים
באחד הימים
טובעים בהמונם
טועים במחשבתם
תועים גם בדרכם
ואפילו לא לרגע, תוהים על קנקנם
שבקרקעיתו מזמן הבאישה מהותם
סיבתם. מטרתם.

אבל אתה יכול לשאול את עצמך מי אתה,
ואנה אתה בא,
למצוא איזו תשובה
לתת קצת משובה
לנפש עצובה
למחרת זה לא מספיק.
עובר הזמן זה שוב מעיק,
השאלות חוזרות וזה מציק.
ועכשיו אתה חושד
אולי צריך כבר להפסיק.

מהלך ימים רבים
מדייסתך אכלת
אותה אתה יצרת
או לפחות אותה הנחת
על אש הנסיבות,
שכבר לא מדעתך
אולי התחלת לגבות
בלהבה גדולה התפוגגו
כל כך הרבה הזדמנויות
ולחלל החדר המוכר
נזרקות השאלות

למשל,

אתה יכול לשאול את עצמך מי אתה
או מה אתה עושה
ואם אני בעצם סיר אז
מה עוצר את המכסה,
ושאלה יותר קשה,
אם תפנה בשבילה אצבע שנייה,
היא למה אדם לא עוצר לשנייה
לא מבין
שהטוב הנמצא בכל דלת סגורה,
שהיפה בפריחה שלא נקטפה,  
המשמעות בכל דרך שלא נלקחה,
היא הצד השני
הצעד
הראשון
במעלה הדרך   שמולך נפתחה.