בוהה ברצפה ופשוט מבינה
הכל נפרש לי מול העניים
כמו מפה
ואני קולטת
אני במן רכבת אטומה
לא רואה את הדרך שבה אני עוברת
שוכחת את היותי פה
ומה שברור הוא שכשאני אחזור
אני לא אדע היכן נמצאים הבורות שאני אמורה לחלוף על פניהם
ואני אפול שוב
לאותו מקום
הפעם כנראה עם עניים פקוחות
ולא בקרון רכבת
אבל תהיה לי בעיה לצאת
הרכבת לא תסיע אותי החוצה
הפעם זו רק אני והבור שעוטף אותי בקרירות
מן כיסוי עניים בלתי נראה
שגורם לעיוורון וחוסר אונים
ידיי כבולות כרגע
עד שאמצא את הסכין שתחתוך את השתיקה
נסחפת לאזור הכהה שבתוכי
ושוכחת
כי הרגע נעלם כשלא רואים אותו.
כנראה זה השקט שפשוט גורם לי להבין.