תעשן משהו, תעוף.

לא בא לי לעוף היום, מתאים לי לחץ. מתאים לי דאגות. מתאים לי
לחשוב סוף סוף, ישר במקום עקום. בא לי סתם ככה, לקחת את האוטו,
לצאת לסידורים, במקום לקבל בכאפה אחרי כאפה, את ההרגשה שאני לא
עושה עם עצמי כלום, ושסתם, כל פעם שאני נועל את החדר עם חברים,
אני רק מעצים את זה. אני לא רוצה להגיד להם, שאני בכלל לא
בדודא, סתם נמאס לי להיות עצוב, נמאס לי להיות לבד. אני לא
אגיד. בשביל מה?  סתם יהרוס להם ולי את כל הסטלה. אז אני משקר
להם, משקר לעצמי, שומע מוזיקה וצולל איתה בכל הכוח. צלילים,
צבעים ומחשבות עפים כמו סרט מול העיניים. דורון, מחר חוזרים
לצבא. אותי זה לא ממש מעניין כרגע.

אתמול רבתי עם ההורים. אני חושב שהם חושדים. "למה לא אכלת?"
אימא שואלת. "סתם, לא הייתי רעב, מרגיש קצת לא טוב..." מלמלתי
משהו דומה והמשכתי לשכב במיטה.
"זה קורה", אבא צועק מהקצה השני של הבית, "כשלוקחים משהו, או
שותים משהו, או מעשנים משהו!" כן אבא, עברית יפה,ממש אריסטוקרט
אתה. "אתה מקשיב למה שיוצא לך מהפה?!" אני צועק, אני לא בטוח
על מי. "נדפק לך המוח?!" אבא נראה עצוב, שותק. אימא הולכת,
ואני, אני ממשיך לשכב. כבר שכחתי מזה. אם אין תוצאות לאירוע,
אולי זה בעצם לא משנה אם הוא קרה בכלל. המחשבה טסה בראש כמו
מטוס מנייר, וכמוהו, צוללת ונשברת. לא אבא, אתה צודק. לי נדפק
המוח, אני לא יודע כבר מה יוצא לי מהפה ואיך אני מרגיש.
ואני אפילו לא יודע איך לבקש ממך ומאימא או סתם ממישהו לעזור
לי.

הפלאפון המסריח, שהשתלט על התרבות המתפתחת, וניוון אותה,
ציינתי לעצמי בחטף, צלצל. "הלו דורון, אתה בא לים?" "כן, רק תן
לי להתלבש".
אני יוצא מהבית בפרצוף כועס, כי ככה אני אמור להרגיש אם
יכולתי. נכנס לאוטו של מר חבר ובפנים כבר מחייך.

לפחות לשקר למדתי.
גם כן יתרון.