1 הפער בין דחפיו של האדם לבין יכולתו להבינם או להוציאם אל
הפועל הוא מקור לא אכזב לרעש רקע תבוני ורגשי. הפער הזה איננו
ניתן לסגירה, ראשית מכיוון שליקום הפיזי יש חוקים וחוק - כל
חוק - מחלק תופעות משני עבריו של קו דמיוני כלשהו - "אפשרי"
ו"לא אפשרי", "מתקבל על הדעת" ו"איננו מתקבל על הדעת" וכיוצא
באלה. שנית, הפער הזה איננו ניתן לסגירה משום שהנפש היא סך כל
התהליכים המוכלים בה והיא איננה דבר מוצק: העולם החומרי איינו
יכול להדביק את קצב ההשתנות שלה. לבעיה הזאת נקרא, בפשטות,
"הפער".  

2 מה לגבי משחק דמוי-שחמט עם המוות, שבו שעון העצר רץ, נלחץ על
ידי האדם, רק כבהינתן מעשה שיש בו משמעות - שעון המתקתק במקביל
להתמשכות המעשה המשמעותי ועומד עם השלמתו?

לכדי כמה זמן היו נמתחות שמונים השנה שלנו, לו היה משחק כזה
אפשרי? האם קיום שאיננו תלוי בזמן היה מרוקן את חיינו מתוכן -
ולו רק מכיוון שאין טעם בהעדפה במקום שבו הכל אפשרי?
השאלות האלה היו פתוחות מאז ומעולם, כך הן נידונות להישאר והן
מקור נוסף לחוסר השלווה הכרוני של האדם: להן נקרא, במשותף,
"בעיית הזמן האבוד".

3 מדוע מקננים באדם יצרים אם אין אפשרות להביאם על סיפוקם
המלא?

האם מיתון הדחפים לא היה אמור להיות אחת מדאגותיו הראשונות של
תהליך אבולוציוני כלשהו - הרי מה כמו התסכול שבחוסר יכולת לממש
מאוויים מסוגל לדכדך ולהטריף את דעתו של האדם עליו - האם אין
בכך משום פגיעה  בשרידותו?

אולי כן: אך בלעדי הפער בין  המתרחש במחשבה לבין הקיים על פני
הקרקע לא תיתכן השראה: השראה, כל סוג של השראה, ניזונה מצורך
(אם נניח מצב בו ממומשים כל הדחפים כולם לא ייתכן צורך -
וממילא גם לא השראה).

ארבע תנועות אנושיות מרכזיות משתמשות בהשראה הקיומית הזאת (זן
שנובעת מ"הפער" ומ"בעיית הזמן האבוד") כמנוף: המדע, האמנות,
הדת והפילוסופיה. בעוד שהמדע איננו מתייחס לעצם הפער ואיננו
עוסק בו (לפחות לא באופן ישיר), תוך קבלתו כמסד מוחלט של חיים
אינטליגנטיים, האמנות איננה חדלה, באופן מודע ושאיננו מודע,
מלהתעסק בפער הזה, מלנסות להגדיר, לנסח, לתחום, ואולי אף לבטל
אותו: באופן הזה אמנות, בתפקידה (האידיאי) כדוברת חפה משיקולים
זרים של מה שמעל ומעבר ללקסיקון המוגבל שהקיום הפיזי מחייב
(לצד הבעה טהורה של אותו לקסיקון ממש) היא טעם החיים: טעם על
שני מובניו - תכלית (בגלל שאין לנו דרך בונה אחרת להתמודד עם
הפער) וסיבה (מכיוון שרק היא יכולה לתת משמעות לעצם קיומו של
הפער). מנקודת המבט הזו אמנות היא "התווך" (בין האדם המנסה
להתגבר על הפער ועל בעיית הזמן האבוד ובין שלמות הרמונית גבוהה
יותר).  

4 הרעיון הדתי במהותו (והמהותי בדתיותו) של החיים שלאחר המוות,
האם לא ניתן לחשוב עליו כעל נסיון לפתור גם את "הפער" וגם את
"בעיית הזמן האבוד" שלא באמצעות שימוש בכלים פילוסופיים,
אומנותיים, או מדעיים? הרי מהו גן עדן אם לא סביבה שבה סכום
האפשרויות עולה על זה של הדחפים?

רעיון גן העדן הוא דרך לאזן את הפער - או לפחות לייצג נכספות
לאיזון כזה והוא פותר את בעיית הזמן האבוד על ידי מעקף אלגנטי
- התעלמות ממימד הזמן עד כדי הוצאתו מין המשוואה כליל, שהרי
נצח מבטל את הצורך בשעוני עצר (ואין צריך לומר גם את המוות
עצמו: השאלה האם ביטול המוות לא טומן בחובו הטלת עיקול על
החיים עצמם על ידי שלילת הצורך בבחירה ו"שיטוח" השלכותיה בעינה
עומדת).

5 איננו מסתפקים בהסברים דתיים והאבסורדים שבהם גלויים כבר
לפחות כמה מאות שנים: פילוסופיה נדמית בעינינו קרה ומרוחקת
מידי מכיוון שלעולם אין היא נועצת את שיניה בכאן ובעכשיו
הפועמים והחיוניים, אלה הבוערים בבטננו יותר מאלף שאלות
תיאורטיות על מהות החיים, אלה אשר אנחנו תופשים באופן בלתי
אמצעי דרך חמשת החושים (והאינטואיציה) שלנו. המדע אינו יכול
לפתור בשביל האדם את הסוגיות שהפער ובעיית הזמן האבוד מציבות
לפניו מכיוון שהוא ניזון מהדחף אותו הוא מבקש לכלות -  הסקרנות
האנושית: הרי מה עומד בבסיסה של האובססיה המדעית אם לא הרצון
להדגים הכל ולממש הכל? ברור לנו, באופן מופשט ואסוציאטיבי, בלי
צורך בחישובים מסובכים, ש"הכל" איננו יכול להיות ממומש או
מודגם: מבחינה זאת, האם ראיית המדע (בתחום המשתרע מפסיכולוגיה
ועד קיברנטיקה) כליבו של המעשה האנושי לא הופכת אותנו, בעצם,
לכלב המבלה את חייו במרדף רב שלבי ועתיר פעלולים אחר זנבו?

לא. לא המדע לא הפילוסופיה ולא הדת יכולים להשביע את שלל
רעבונינו ותשוקותינו, והכמיהה האנושית, זו הנובעת מהטריז התקוע
לאין קץ בין מה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו לבין מה שידינו
יכולות להשיג ובין שני אלה לשעון העצר שאיננו חדל ממהלכו, זו
הממשיכה כל העת ליילל אל ירחים מתעתעים, תמצא מזור לא בתפילה
לא בנוסחה ולא בהיגיון קר. הפער שבין עולם המחשבה לעולם החומר
ובעיית הזמן האבוד לא הולכים לאף מקום, הם חלק אורגני של
תודעתנו הקיבוצית והפרטית ואנחנו, בכל העתידים הנראים לעין,
נמשיך לעמוד מוקסמים מול הציור, ללוות את הריקוד במבט משתאה,
להתבונן מהופנטים בתמונות, להאזין מכושפים לצלילים, לקרוא
מתפעמים את השירה, למאן להניח מידינו את הספר - עד סוף הסיפור.