בתוך החדר היו שני אנשים. אחד מהם שכב על מיטה והשני - אני -
עמד ליד החלון. מבעד למסגרת החלון ראיתי, איך הערב תופס את
מקומו. העננים הסגולים נעו באיטיות דרך השמיים, כמו סירופ
כמעט. השמש נעלמה מכבר אבל אורותיה האחרונים משכו קווים ממרכז
השמיים אל השקיעה. ציפורים כהות קטנות קרעו את הרקיע המדמם,
עפות בלהק יחיד ומסודר רגע אחד, מתנפצות לעשרות כיוונים שונים
ברגע הבא. בתוך החדר, אני הבטתי דרך החלון, ואיש אחד על מיטה,
מת לאט.

הבטתי בו. על חזהו נחה מכונת הפעימות. הנורית האדומה כבתה
מזמן, רומזת כי ליבו הפסיק לפעום. אך הנורית הכחולה דלקה עוד.
פעימות הנפש לא חדלו. זה תמיד כך, הלב מוותר קודם והנפש משתהה,
אבל תהיתי כמה זמן זה עוד ייקח. הוא נח שם, ללא פעימות לב, כבר
שעות ארוכות. ואני לא יכול לעזוב בלי הנפש הזאת. זו העבודה
שלי, בסופו של דבר.

שפתיו יבשות וקשות מבחוץ, אך רכות ורטובות מבפנים. זבובונים
טורפים את לחות עיניו, דרך חצאי-עפעפים, המבע המת לא עוצר
בעדם. זבובים רוחשים סביב עיניו ושפתיו, ואני מגרש אותם בידיי
מדי פעם. הגופה מדיפה ריח חמוץ, של זיקנה, של רקבון מתקדם.
צפידת-מוות. אני לא אוהב זקנים. מעולם לא אהבתי זקנים. אולי זה
מוזר שדווקא אני עובד כאן, בבית-האבות הזה, אבל הכסף טוב. ואני
לא חייב לאהוב אותם. והכסף ממכירת הנשמות, בכלל מצויין.

הנורית הכחולה מתחילה להבהב, וזה סופסוף מתחיל להתרחש: הנשמה
נפרדת מהגוף. לרגע הזה חיכיתי. אנחה קלה נפלטת מהשפתיים המתות,
וצל הנשמה חולף על מסכי העיניים. הזבובים מתפזרים כולם באותו
רגע, וכשצל הנשמה מתנתק מהגוף, נפתחת מכונת הפעימות, והיא
מושכת לתוכה את הנשמה. העבודה הושלמה. אני עוזב את החדר בשקט.
בתורנות הבוקר תתגלה הגופה ותובל למנוחות. זו כבר לא העבודה
שלי.

אני לא אוהב זקנים. נראה לי מיותר לחיות אחרי גיל מסויים. יותר
ממיותר, זה נראה לי בזוי. כמו סבא שלי, שבשנים לפני מותו היה
מוגבל לחלוטין. אני זוכר אותו כשהייתי ילד קטן, איך היה מרים
אותי בשתי זרועות חזקות ומטיל אותי לאוויר. אך לפני מותו, היה
כמו דחליל, צל קלוש של הגבר שהיה. יושב בכיסא גלגלים עם מבט
מת. לא יכול להתקלח בכוחות עצמו. פולט ליחה כמו תינוק. חסר
אונים. פעם אחת, בארוחת ערב, הוא התחיל להשתעל ולהשתנק, היישר
מעל הצלחת שלי. זה היה כל-כך מגעיל. כשמת לא הייתי עצוב מדי,
כי הוא היה מת בעיניי כבר המון זמן. זה היה רק לטובה.

פעם דיברתי על זה עם החברה הכי טובה שלי. היא הסכימה איתי,
שזקנים זה דבר מיותר. היא סיפרה לי שהיא לא מסוגלת להסתכל
לסבתא שלה בפנים, מאז שפעם אחת כשהייתה בת 14 מצאה אצלה בבית
מגזינים מלוכלכים. "לא סתם בחורות עם ציצי בחוץ", היא אמרה,
"דברים ממש מעוותים. מכשירים מעור, בחורות עם זין, בעלי חיים,
הפרשות". היא כבר לא החברה הכי טובה שלי, כי כבר אין לי חברים.
כי דברים משתנים כל הזמן. וגם אנשים.

עליתי על אוטובוס לפגוש את סוחר הנשמות. על ברכיי שקית נייר
חומה ובתוכה מכונת הפעימות. מולי ישב איש זקן, רוסי, עם כובע
בארט. הוא שאל אותי משהו, שכמובן לא הבנתי, כי איני דובר
רוסית. "עברית", אמרתי לו בחוסר-סבלנות, והוא ניפנף אליי בידו
בתנועת ביטול ואמר משהו ברוסית. אני תמיד מרגיש שמקללים אותי
כשאומרים לי משהו ברוסית. לא יודע למה. מקדימה, במושבים
הראשונים, ראיתי זקנה שמנה צועקת על ילד שיקום וייתן לה לשבת.

כשהייתי קטן הייתי נוסע המון באוטובוס, לבקר את הסבים שלי.
כשהתבגרתי, וסבא שלי מת, לאט לאט התמעטו הביקורים, עד שנפסקו
כליל. הייתי יורד בתחנה המרכזית, קונה בייגלה עגול וכוס ברד.
אז הייתי לוקח קו פנימי, עד שהייתי מזהה את התחנה ליד הבית של
סבתא. אני חושב שאולי כבר שכחתי.

ירדתי במרכז העיר, וחיכיתי על ספסל מול בניין העיריה. בחור
במעיל ארוך וחום התיישב לידי. מסרתי לו את השקית והוא מסר לידי
מעטפה. "אתה יכול לספור, אם אתה רוצה", אמר. לא ספרתי. "אני
צריך עוד", אמר. "אתה חושב שתוכל להשיג לי עוד עד סוף השבוע
הבא?". לא עניתי מיד. כבר למדתי איך להתעסק איתו. "זה לא תלוי
בי", אמרתי, "מה אתה מצפה, שאני אהרוג אותם?". הוא חייך. "זה
אתה אמרת". "אני מוכן לשלם כפול", אמר בסוף, כשראה את ההבעה
האדישה על פניי. "אוקיי", אמרתי. הוא מסר לי שקית חדשה, עם
מכונת פעימות ריקה. "אני אתקשר אלייך". קמתי מהספסל וחזרתי
הביתה.

אולי אני צעיר, רק בן עשרים, אבל מרגיש מאוד זקן לפעמים. וזה
מפחיד אותי מאוד, כי אולי זה אומר שאני מזדקן יותר מהר מאחרים,
או שהגוף שלי פועל יותר מדי מהר. או הנפש. אולי יש לי בעיות עם
הנפש. לצה"ל לא גייסו אותי. "בעיות רגשיות", הגדירו את זה. לא
שאיכפת לי. מאז לא עשיתי הרבה. עבודות מזדמנות פה ושם, רק כדי
לממן את דירת החדר ששכרתי לעצמי. בבית האבות התחלתי לעבוד לפני
כמה חודשים, אחרי שמישהו שהכרתי שעבד שם סידר לי את זה. גם הוא
התעסק מהצד עם סוחר הנשמות, ועשה ככה המון כסף, וכשהיה לו
מספיק, הוא עזב. גם הוא לא אהב להיות עם זקנים יותר מדי. אז
עכשיו אני מחכה שיהיה לי מספיק כסף כדי לעזוב. אבל קשה לי לדעת
מתי זה מספיק, כי תמיד יש את האפשרות לעשות עוד כסף. וזה מאוד
קשה.

חזרתי למשמרת הערב. החדר בו מת הזקן אתמול כבר פונה. לא זכרתי
את שמו. לבשתי את המדים הירוקים והלכתי לחדר הטלוויזיה, שם
ישבו כולם בשעה הזאת. אחת האחיות באה אליי וסיפרה לי שהוא מת.
קראו לו אלי, כך מסתבר. ואשתו גם נמצאת בבית האבות הזה. כאילו
איכפת לי. כשהגיעה השעה לישון, כיביתי את מכשיר הטלוויזיה לקול
מחאת הזקנים. לא התייחסתי וקראתי לאחות שהייתה במשמרת איתי,
להתחיל להחזיר אותם לחדרים. תוך זמן קצר כולם היו בחדריהם. היה
שקט, פרט לצלילי שיעול מעצבנים, וגם אלו נפסקו אחרי זמן מה.
ישבתי במשרד, ושיחקתי במחשב. הלילה לא נראה שימות מישהו,
ומכונת הפעימות תישאר ריקה. לפתע שמעתי צלילי בכי מרוחקים.
קיוויתי שהם יפסקו, אבל הם נמשכו עוד ועוד, אז קמתי בחוסר רצון
ופסעתי לכיוונם. הקולות הובילו אותי לחדר בו שכנה אשתו של אלי,
זה שמת אתמול. אלמנתו.

לא ידעתי מה להגיד לה. "אלי?", היא שאלה, והפסיקה לבכות לרגע.
"זה אתה אלי?". היא הביטה בי, דרך האור החלקי. "בוא שב לידי".
באתי וישבתי לידה. רציתי להגיד לה שאני לא אלי, ושפשוט תפסיק
לבכות ותלך לישון. אבל המילים לא יצאו. היא הביטה בי בעיניים
רכות מדמעות. "אלי", היא אמרה, ופתאום חיבקה אותי. ושוב בכתה.
אני רק חשבתי שהמגע שלה לא נורא כל-כך. אפילו שהידיים שלה היו
רזות מאוד ונראו קשות, המגע היה רך. והבכי שלה לא הרגיז אותי
מדי. והיא לא הריחה כמו זיקנה. היא המשיכה לחבק אותי, והתחילה
לדבר, מהר מהר, כאילו עוד מעט נגמר לה הזמן, וסיפרה לי סודות,
ולפעמים דיברה בשפה מתנגנת שלא הבנתי בכלל. שפת סבתי. והיא
נשארה כך, בזרועותי, עד שנרדמה. ואז השכבתי אותה אחורה
בעדינות. וכיסיתי אותה. ועזבתי את חדרה, מאוד מבולבל. ולא
יכולתי להפסיק לחשוב על כל העסק המוזר הזה עד הבוקר, עד שנגמרה
לי המשמרת.

במשך כל אותו שבוע הייתי חוזר אל חדרה. "היא השתגעה מאז שבעלה
מת", אמרה לי אחת האחיות. "זה יפה מצידך שאתה דואג לה ככה".
אבל אני לא חשבתי שזה יפה מצידי. רק רציתי להבין מה דפוק כאן,
ולמה היא לא מגעילה אותי כמו כל השאר. ולמה היא גורמת לי
להיזכר בסבתא שלי, ומעלה בי געגועים למאכלים שלא אכלתי המון
זמן. אז הייתי יושב איתה, והיא הייתה קוראת לי אלי, או בשמות
אחרים, ומזכירה לי דברים שעברנו, ואומרת שהיא אוהבת אותי,
ושואלת אותי שאלות. וכשלא עניתי הייתה בוכה, אבל לא ידעתי מה
להגיד. הרגשתי זקן איתה. ראיתי איך היא נחלשת מיום ליום, ואיך
המציאות מחלחלת לאט לאט לבועה שלה. לפעמים ראיתי בעיניה שידעה
בבירור שאני לא אלי. היא ידעה.

במהלך אותו שבוע הספקתי לאסוף עוד שתי נשמות במכונת הפעימות,
וביום השביעי, כשהגעתי לעבודה, עצרה אותי האחות מחוץ לחדרה.
"זהו", היא אמרה, "היא כמעט...". המילה האחרונה גוועה על
שפתיה. "אני רוצה להיות איתה", אמרתי, והאחות הנהנה ועזבה
אותנו. הוצאתי את מכונת הפעימות וסגרתי את הדלת אחרי.

עליתי על אוטובוס לפגוש את סוחר הנשמות. מכונת הפעימות על
ברכיי, מכילה שלוש יחידות. סוחר הנשמות מחכה לי בערך עכשיו, על
הספסל הקבוע. מולי ישב גבר זקן, רוסי, ושאל משהו בטון נעים.
"עברית", עניתי לו בנימה מתנצלת והוא אמר "תודה" ופנה לשאול
מישהו אחר. מקדימה ילד מנומס פינה את מקומו לגברת עם סלים. אני
ליטפתי את מכונת הפעימות כמו חית מחמד, וכשעבר האוטובוס ליד
בניין העירייה, לא צלצלתי בפעמון. אולי עברנו ליד הספסל ההוא,
איני בטוח. ירדתי בתחנה המרכזית. קניתי בייגלה עגול מלוח וכוס
ברד אדום מתוק. משם לקחתי קו פנימי, וכשזיהיתי את התחנה ליד
בית סבתי, צלצלתי בפעמון, וירדתי.

סבתא מאוד הופתעה לראות אותי. גם אני הופתעתי מאוד להיות שם,
בלי בגדים להחלפה, בלי תכנון מוקדם. בלי סיבה טובה. ביליתי
איתה את כל אחר הצהריים, הבטנו בתמונות ישנות והיא סיפרה לי
סיפורים. בערב היא הכינה לי מאכלים שלא אכלתי המון זמן,
וגיליתי שאני זוכר. ולפני שהלכה לישון, חיבקתי אותי, ונישקתי
אותה על הלחי. ואמרתי לה שאני אוהב אותה ומצטער. והיא אמרה שלא
נורא.

אחרי שהלכה, סגרתי את הדלת אחרי, והוצאתי את מכונת הפעימות.
חיפשתי במגירות אחר משהו דק, ומצאתי סיכה, ואותה החדרתי לחור
זעיר בתחתית המכשיר. מכונת הפעימות נפתחה ושלוש נשמות נסקו
ממנה. הן התערבלו סביבי כמו עלים מוכי שלכת, מסחררות את שערי.
שתיים חמקו מבעד לחלון, אך אחת מהן המשיכה להתעופף סביב ראשי,
ויכולתי לשמוע אותה לוחשת בשפה שאיני מכיר. היא אמרה "תודה".
ואז גם היא עזבה. החזרתי את מכונת הפעימות לשקית והלכתי
לישון.

בבוקר קמתי והרגשתי זקן מאוד. כאילו הגוף שלי עבר שנים רבות
במהלך לילה אחד. המראה גילתה לי שצמחו בי קמטים חדשים, מתחת
לעיניי, על מצחי, בזוויות פי. פתאום הרחתי את עצמי חמוץ
מזיקנה. קל להכעיס. מתנהל בכבדות. והפעם זה היה אמיתי, לא רק
הבעיות הרגשיות שלי. והרי ידעתי שהיום הזה יגיע. וגם הייתי
מוכן אליו מזמן.

חזרתי למיטה, והוצאתי את מכונת הפעימות מהשקית. את הכדורים
שגנבתי מבית האבות לפני המון זמן שתיתי, אחד אחרי השני, ואז
נשכבתי על המיטה. מבעד למסגרת החלון קרעו ציפורים כהות את שמי
הבוקר המתהווה, במעוף מהיר, כמו נשמות שהשתחררו, ואני הנחתי את
מכונת הפעימות על חזי. שתי הנוריות דלקו במלואן, ואני שתיתי
כדור אחרון, עצמתי את עיניי, וחיכיתי לזבובים שיגיעו.