שטה בין רחובות גשומים באור הקשת,
חושבת על מה יפה העולם.
איך כולו כילד שסיים לאכול גלידה בשמש;
כה מפוזר, מבולגן - מבולבל במקצת, מצחיק שכזה.
אולי קשה כך לחיות
אך....
הרי אם הכל היה טיפ טופ, מסודר וכפי שתוכנן,
כיצד הייתה השמש פוגעת בגשם ויוצרת שבירה כה יפה של קרניים?

הקרניים גילו לי שלעיתים זה כואב אך נותן הרבה, הן אמרו
כמו לידה - ציינו
ילדנו חיוכים בפני האנשים וכל הקיים
והכל לרגע קט הפך מושלם וביחד.
עצרנו את הזמן,
הוסיפו בגאוה.

ואני שטה בין אגמים שטופי שמש
ואומרת תודה.

עוצמת עיניים וישנה-
         מחר אקום ואחכה שוב כמות זמן לא ידועה,
עד שאוכל שוב-
         לשוטט לי בחוץ ברוגע ולראות מה מופלאים הם חיי.

אעצום שוב את עיניי ואומר תודה.