סבי האהוב נפטר ביום החתונה שלי. ישבתי לי במספרה עם אמי,
ממתינה לתסרוקת החתונה כשאבי ואחי באו לבשר לי את הבשורה המרה.
הוא נפטר אמנם בשיבה טובה, אבל הצער היה עמוק, כי הייתי קשורה
אליו מאד. בילדותי גרנו ליד סבי וסבתי והם היוו חלק נכבד
מחיי.
התגובה הראשונה היתה: נדחה את החתונה. ניסינו לברר ברבנות
והתשובה היתה שיש לקיים את החופה במועדה, כי ביהדות הכי חשוב
שהחיים יימשכו. עם זאת בשל האבל אסור יהיה לאמי, דודי וסבתי
להשתתף בחתונה.
המשכנו עם ההכנות לחתונה ובמקביל ערכנו את ההכנות ללויה, שעמדה
להתקיים למחרת היום. במקום אמי ואבי הובילו אותי לחופה דודתי
ובעלה ובמקום שאעלה חיוך על פני זלגו דמעות מעיני מצער על
סבי.
עצב ושמחה שמשו בערבוביה בחתונה הזאת.
למחרת בבקר השתתפנו בלוית סבי. זו היתה הלויה מכובדת מרובת
משתתפים. אני זוכרת שכולנו היינו עצובים מאד ושדודי נשא הספד
על אביו איש האשכולות, שנלחם במחלת לב בגיל צעיר וניצח אותה,
האריך ימים ונהנה משעות הפנאי שלו בדיג ובעבודות יצירה.
ואז לפתע, סבתי, שהיתה כבר עם דימנציה מתקדמת התחילה לצעוק:
"טוב שהוא מת. הוא הפך את חיי לגיהינום. הוא ניסה לרצוח אותי
בשנתי פעם אחת ולולא אושפז במוסד ע"י ילדינו היה רוצח אותי
אחר-כך".
כולנו היינו נבוכים מאד. אף אחד לא ידע מה לעשות. אחי הבכור
כילה פתאום תושיה ולקח את סבתא הצידה, כדי שלא תפריע במהלך
הלויה שוב.
קברנו את סבי ונסעתי עם בעלי החדש לירח הדבש שלנו במלון
בנהריה.
ירח הדבש היה מוצלח, אבל השאלה שהדהדה בלויה המשיכה להדהד
בראשי: האם סבא באמת ניסה לרצוח את סבתא או שזו היתה שוב פעם
אחת מיצירות הדמיון שלה?