הדברים היו טיפה מעורפלים בהתחלה,
עולמה הסתכם במילים מעטות ובאהבות רבות.

הכל החל כשעלתה על רכבת בדרכה לשום מקום.
היא הביטה לצידי הדרך וחשבה על נפלאות השטויות שסובבות אותה.

ובעוד הקיטש קובר אותה נשמעת ברקע צעקה.
משום מקום נאמר לה לאן פניה מועדות כעת,
לאן תסחב ולאן תלקח בהמשך חייה.

הקול אמר מספר תחנות מעטות והיא בליבה חשבה
כיצד תעזוב באמצע הדרך לסוף קצת שונה ממה שהיה.

הנה כבר מגיע תורה, אינה בטוחה בהמשך ישרה גבה וחייכה.

רבים ורבות ניסו להשיגה, אך ללא הצלחה, שכן היא דוהרת במסלול
שונה מהשאר בסביבה.
ובעוד חלפה על פניהם, בשלל צבעיהם, ראתה שאינם איטיים כפי
שחשבה או שמא היא אינה כה מהירה?...

הזמן חלף והנה התחנה.

החלה ללכת לבדה, עזבה הרכבת וניסתה להבין לאן מועדות פניה
עכשיו.
על כך הקול לא אמר מילה...

מצאה עצמה יושבת בין תחנה ותחנה ומחכה. אינה בטוחה
האם זר יבוא לקחת בדרך מפותלת שאינה לרוחה, או יתכן ויבוא קרוב
אהוב ויקח אותה במזמור ובשירה?...

במעבר שמעה אנשים מדברים על חיים ומצבים.
היא הייתה כמותם, קצת יותר מאחרים.
(רק שהיא לא דיברה על החיים - שתקה)

זר בא לקחתה וניקב בכרטיס שבה.
הרעש והשאלה לאן לא פסקו להדהד בביטנה.
ביטנה מדברת, סוערת, מתהפכת בתוכה,
והיא מאמינה שהדרך שלקחה, הסיכון שלקחה - הכשילה.

קולות של אלו שנגעו לליבה לוו אותה בדרכה,
אך היא כבר שקעה בעולם משלה, לבדה.
אדם שפגשה באמצע הדרך, עזב את מרחב ראייתה, עוד אחד נעלם,
ולבסוף מעטים נשארו.

צחקוק עלה על פניה כשחשבה על צורת ראייה נשגבת מבעלי שתי
עיניים.

חבורה ישישה הצטרפה, אחת מבוגרת נופפה בכרטיסה הבלתי מנוקב.
היא הגיעה לשיבה, אינה צריכה להרגיש הניקוב.
אך לה נדמה שעדיין היא נוקבה.

קולות מוכרים שאינם מובנים או ידועים החלו אופפים את אוזניה,
טלטולי הדרך הכאיבו לגבה.
בעוברה במהירות משתנה, חשה צורך עז לגעת ולחוש את מה שנראה כה
קרוב לידה. מחסום שקוף עצר בעדה.

היא רצתה כבר להגיע, העיקר שתגיע, אולי אז תשקוט ביטנה.
כוחה אזל בכל משיכה נוספת עד שחשה שהדרכים רבות הן כל כך
שבחיים לא תגיע למקום מנוחה.

הקשישים דיברו בינהם, אולי על כך שמשהו בתוכם לא נוקב.

הצטרפו עוד ילדה אוחזת בבובה קטנטנה וגם יפיפייה מופתעת קמעה.
האם זהו הסוף? דרך ללא תחנה אחרונה? רק חילופי שליטה?

ידעה שעוד מעט תשאר לבדה כפתור ילחץ והיא תפרד מהחברה.
והנה אדם אדום שיער נגע בכפתור אדמדם כמותו, דלתות גדולות
נפתחו לפניה והיא ירדה בלי כוונה.

חלק מצבעונית הראה המשך לדרכה, כאילו אומרת 'עוד טיפה'.
היא נעצרת מתפאלת מכל שעברה, יודעת שעוד מעט ותגיע, אולי תזכר
בנוסטלגיה כשתהיה כבר ישנה...

וכשהגיעה עברה עליה קצרה שנראתה לה כנצח, כתבה מילים אחרונות
בישיבה ונעלמה.

היא הייתה משהו בי - נולדה משעמום, המשיכה מאושר ונעלמה כשנגמר
תפקידה. ליוותה אותי בדרכי לבתי, הרעיפה עליי משלוותה
והלכה.