אתמול אמא שלי שלחה אותי לעזאזל. זאת כבר הפעם הרביעית בערך
שהיא עושה את זה, ונראה לי שהיא די מתפלאת שעדיין לא הגעתי
לשם.
לילה אחד, אחרי שהיא הלכה לישון, החלטתי לנסות ולהגיע למקום
הזה.אז ארזתי לי תיק ויצאתי מהבית. הלכתי ברגל עד לכביש החוף,
בערך שעה, וכל הזמן עקב אחרי איזה כלב רחוב קטן ומלוכלך עם
פרצוף של שועל.
בהתחלה נורא התעצבנתי עליו, מי צריך איזה כלב שועלי מסריח
שמרחרח את הרגל?! אבל כשהגענו לאמצע הדרך הוא התחיל לכשכש
בזנב, והוא נראה לי ממש חמוד, אז אפילו עצרתי וליטפתי אותו
קצת, והמשכנו ללכת. כשהגענו לכביש, הושטתי אצבע בשביל לתפוס
טרמפים. אחרי 10 דקות עצר לי איזה בחור, דוקא נראה די טוב, אבל
הוא לא הסכים שהכלב יעלה איתי. אמרתי לו שזה בסדר, זה לא הכלב
שלי, וכבר פתחתי את הדלת הקדמית, אבל אז הכלב הקטן הסתכל עלי
במבט של: "בוגדת, אני מארח לך חברה כבר איזה שעה ואת זונחת
אותי בשביל איזה ילד עם חצ'קונים".
הרגשתי נורא לא טוב עם עצמי, ואמרתי לנהג "אתה יודע מה, לא
משנה. נסיעה טובה".
אז אני והכלב המשכנו לחכות לאוטו הבא. כחצי שעה אח"כ עצר לי
איש עם כרס גדולה. שאלתי אותו אם הוא מגיע לעזאזל, והוא אמר
שלא בדיוק אבל הוא יכול להוריד אותי בצומת ליד. שאלתי אם אכפת
לו שהכלב שלי יעלה איתי, והוא אמר שבכלל לא.
זאת היתה נסיעה ממש כיפית. האיש עם הכרס חייך כל הזמן, ואני
ישבתי לצידו, מחבקת את הכלב. הכלב שלי. שמענו שירים ישנים
ושקטים שאני מאוד אוהבת בגל גל גל גה לץ, ואני עקבתי אחרי
טיפות של גשם על השמשה. השמן שאל אותי איך קוראים לכלב שלי,
ואני הסתכלתי על הפרצוף השועלי והמתוק שלו ואמרתי שג'וני,
קוראים לו ג'וני.
כשהגענו לצומת ליד עזאזל, אליהו (ככה קוראים לו לשמן) עצר את
האוטו ואמר לי שאני ארד בזהירות, ושאני אשמור על עצמי טוב טוב
כי אין מה לנערה כמוני להסתובב בשעה הזאת בצומת. ואמרתי לו שלא
ידאג, וחייכתי, ואמרתי שג'וני ישמור עלי.
התחלנו ללכת, ג'וני מדלג לו מקדימה ואני נסחבת מאחוריו. היה
נורא חשוך וקר, ולכן נורא שמחנו כשראינו את השלט-ניאון הורוד
מהבהב שכתוב עליו "ע ז א ז ל".
נכנסנו לבניין, והיה שם חם ונעים. ניגשנו לדלפק הקבלה. הבחורה
בדלפק הסתכלה עלינו והוציאה שני טפסים כחולים. היא שאלה אותי
מי שלח אותי לכאן, ואמרתי שאמא שלי, ואז היא שמה על הטפס שלי
מדבקה שכתוב עליה "אמא". את ג'וני, שכבר הספיק להירדם לי בין
הידיים, היא לא שאלה שאלות, היא רק העבירה מקל פלסטיק בפרווה
הנעימה שלו, כאילו בדקה אם היא מזויפת, ואז היססה קצת, ובסוף
שמה על הטופס שלו מדבקה שכתוב עליה "שעיר לעזאזל". היא אמרה
שמיד יבואו לאסוף אותנו. שאלתי לאן, והיא אמרה לי שאני מעתה
שייכת לאגף ד'- "נשלחים ע"י המשפחה".
ואילו ג'וני הולך לאגף ב'- "שעירים לעזאזל".
נורא כעסתי שמפרידים בינינו. שאלתי למה- והיא אמרה שזה בגלל
שג'וני הוא שעיר. אז אמרתי לה שזה לא נכון, הוא פרוותי, ןזה
בכלל לא אותו הדבר, ואני לא הולכת לשום מקום בלעדיו- או יותר
נכון, הוא לא הולך לשום מקום בלעדי!
היא לחצה על כפתור ואמרה לתוך הרמקול "אבטחה גשו לקבלה".
שני כושים בריונים ישר הגיעו והפרידו בינינו בכח. הם גררו אותי
לאגף שלי, והשליכו אותי על המיטה. התחלתי לבכות. העזאזל הזה לא
נראה לי בכלל, ואני בטח אשאר פה תקועה לנצח. כשהפסקתי לבכות,
התרוממתי לאט, וראיתי שאני לא לבד. היתה לי שותפה. ילדה יפה,
קטנה ממני.
היא שאלה אותי למה אני בוכה, וסיפרתי לה את כל הסיפור על
ג'וני. אמרתי לה שאני מפחדת שיתעללו בו והוא יסבול, והיא אמרה
שמה פתאום, אגף השעירים לעזאזל הוא ממש גן-עדן. שאלתי למה,
והיא אמרה שזה בגלל שהשעירים היו נורא מקופחים עד שהם באו לפה,
אז עכשיו מתנהגים אליהם יפה.
מה כל-כך טוב שם, שאלתי, והיא אמרה שכל האורחים באגף ישנים על
מזרני קינג-קויל, ומכינם להם אוכל ממש משובח, ומפנקים אותם
במסאז'ים וכאלה, וחוץ-מזה, הם צופים כל היום בתוכניות של ריקי
לייק וג'רי ספרינגר. אמרתי לילדה שאז מה, לא משנה כמה טוב שם,
ג'וני יעדיף להיות איתי. ואז שאלתי אותה איך באגף שלנו, והיא
אמרה שלא רע פה בכלל, אבל די משעמם. בעקרון, כך היא אמרה, אני
יכולה לעזוב ברגע שבא לי. שמחתי מאוד לשמוע את זה.
שהיתי בעזאזל שלושה ימים. היה נורא משעמם כי לא היתה טלוויזיה,
וגם לא מוסיקה או ספרים. הרגשתי שאני בעונש או משהו.
אבל השעמום והתסכול לא השתוו לכאב שג'וני גרם לי בערב היום
השלישי.
התגנבתי לחדרו באגף ב', כי רציתי לקחת אותו. אמרתי לו "ג'וני,
ילד טוב שלי, הולכים הביתה". לתדהמתי, ג'וני ידע לדבר. הוא אמר
לי, " את יודעת, אין לי ממש חשק ללכת עכשיו. יש היום סטייק
אנטריקוט ואספרגוס לארוחת ערב, ואחר-כך אני משחק טאקי עם
החברה".
אמרתי לו "ג'וני, אני לא מאמינה! התגעגעתי אליך כל-כך ובאתי
לקחת אותך, ואתה אומר לי שאתה מעדיף לשחק טאקי!"
"נורא טוב לי פה", הוא אמר. הזדעזעתי.
"גם בבית שלי יהיה לך טוב. אתה לא מבין? אני רוצה לאמץ אותך.
חלומו של כל כלב רחוב!"
ג'וני הרהר קצת, ואמר "אני כבר לא כלב רחוב. אני הוא פרוותי
לעזאזל גאה. וחוץ מזה, אם אני אבוא איתך, את תכיני לי סטייק
ואספרגוס??"
הרכנתי את ראשי ואמרתי שלא, אבל אני יכולה להכין לו ביצה
מקושקשת.
ג'וני צחק לי בפרצוף, ואמר שהוא היה נשאר לדבר איתי, אבל הוא
מאחר למסאז' התאילנדי שלו. ואז הוא הלך.
החיה הכי נאמנה בעולם, גבירותי ורבותי! הלוואי שזה יהיה באמת
תאילנדי שיעשה לו את המסאז'......
אני יצאתי מעזאזל. יצאתי בכעס, אבל אז סתם הייתי עצובה.
תפסתי שוב טרמפים הביתה, ולקח לי המון זמן להגיע, כי אף אחד לא
עצר. וכשסוף-סוף עצרו, זו היתה נסיעה מאוד לא נחמדה, כי לא ירד
גשם, ולא היה גל גל גל גה לץ, ולא היה לי כלבלב שועלי בין
הידיים שיחמם אותי.
הרגשתי נורא מנוצלת. ע"י ג'וני. ע"י ג'וני הכלב. ובדיוק
כשהתחלתי לאהוב אותו כל-כך...
הגעתי הביתה בשבע בבוקר. אמא ישבה במטבח ושתתה קפה.
היא שאלה אותי איפה הייתי, ואמרתי שבעזאזל. והיא אמרה שטוב
מאוד, היא מקווה שלמדתי לקח.
|