השעה 1 בלילה, 29 ביוני 2004.
נוהג חזרה הביתה, לבד, כרגיל.
עוצר למישהו, הדלת נפתחת.
אחד מקדימה, שניים מתגנבים מאחורה.
פחד.
משהו לא בסדר, אני אחד והם שלושה.
מתחיל לנסוע, אין ברירה אחרת.
אולי הם פשוט יירדו בקסם...
הם דוברים ערבית, למה לא למדתי?
שלא יקלטו את המדים שעל הכסא.
פחד. לתת גז ולנסוע מהר.
הם רוצים לרדת, ואני עוצר.
הדלת נפתחת, ורגל יוצאת החוצה.
אני כמעט נושם לרווחה.
"תגיד, איך מגיעים לתחנת הדלק?"
אקדח!
פעימות לב.
זה קורה באמת.
קצת אימון ותנועה מהירה, האקדח אצלי!
מה אני עושה עכשיו?
ארבעה ידיים חזקות מחליטות בשבילי.
זורק ת'אקדח מהחלון, לוחץ על הצופר!
שמישהו ישמע ויעצור כבר!
הרי אנחנו עוד ליד פתח תקווה!
רגל בחוץ כמו שלמדתי, צריחות לעזרה.
כלום. איש לא עצר.
מתחילים לנסוע ולא אני נוהג.
הולכים מכות, ואני לבד עם שלושתם.
נלחם על החיים,
רק אני פה עכשיו, ושום דבר אחר לא חשוב.
הם קושרים, ואני משתחרר. הם לא ציפו לחייל יחף!
לתת מכות מהירות, רק בלי לתת להם רעיונות.
להרוג, לשבש. זה לא עובד. בעיטה בפנים של הימני.
עלתה לי ב-50 אגרופים בפנים שלי.
עכשיו הוא מנסה לגרום לי להתעלף.
לשרוד. לא להתעלף. לא לוותר. הכאב הוא חבר.
לגרום לתאונה, לתפוס ת'הגה עם הרגל, לבעוט בנהג
למה הוא לא מתייחס? שיתבלבל! שיתנגש במשהו! שיהיה פנצ'ר!
רעש חדש וטלטול. נגמר הכביש, עלינו על דרך עפר.
הם נראים רגועים. אני גמור.
על מה הם מתווכחים? אם רק ידעתי ערבית.
מה אני מספר כשיחקרו אותי?
עדיף למות לפני בנסיון לברוח.
מקווה שההורים זוכרים לוותר על גופתי.
הגוף שלי לא שווה הרבה בלעדיי. בטח שלא 300 מחבלים.
"תגיד, אתה לא מפחד?"
מה? זו הייתה שאלה מפתיעה. "אה, תראה, אני לא בטוח מה..."
טוב זה טיפשי. כנראה פעם ראשונה שלו.
עדיין נוסעים, ואני מתכונן.
עצירה. אני מוכן.
הדלת נפתחת, מנסה להגניב את הסלפון מאחורי הגב.
שיט, השמאלי קלט את זה.
אדמה. אין רכב שני, אבל עדיין מוקדם מכדי לשמוח.
הם קושרים שוב, נלחצים, מקללים ונוסעים.
אני מתגלגל לתוך השיחים, משתחרר מהחבלים, ורץ משם בכל הכוח.
לילה, לבד, שדה ליד ג'לג'וליה.
וקיבלתי את חיי במתנה.
עכשיו בוא נמצא טלפון.



3 בלילה, צלצול סלולרי ומבטא ערבי בצד השני.
"הבן שלך בסדר, הוא איתנו. אני מתנדב במשטרת ישראל, הוא הגיע
אלינו ברגל לתחנת הדלק. קח, דבר איתו. רק אל תגיד לו כלום על
הפרצוף שלו."


29 ביוני 2004, 5:35 בבוקר, שוכב בבלינסון.
כמה צלעות שבורות, כאבים בכל הגוף, פרצוף של רוקי בלבואה,
וחיוך מאוזן לאוזן.
אני חי :)