קור הלילה המתקתק של המדבר חודר אל מתחת לעצמותינו. אני ואסנת
הגענו למקטע הששה עשר בשביל חוצה ישראל ואנו יושבות כעת סביב
מדורה מאולתרת.
את המסע הזה התחלנו בערך לפני חודשיים וחצי, כשבוע אחר
שחרורינו המשותף מהצבא. אני רציתי חוויה שלא מהעולם הזה,
התנסות חדשה ומדהימה. אסנת רצתה שנתקרב, ונחזור להיות חברות
קרובות יותר, כמו שהיינו בעבר.
אני ואסנת יושבות לנו בנחלתנו ליד המדורה. היא מסדרת מחדש את
חולצות הטי-שירט החלקות שבתיקה, בעוד אני חופרת את ידי בחול
המדבר, נושמת עמוק את האוויר הנקי הזה, שמחטא את גופי מכל צרה
ודאגה בנשימה זכה.
"שירה", אסנת פונה אליי מעבר לקיפוליה האחידים, "בואי אני
אלווה לך את הסוודר שלי. את עוד תחטפי לי דלקת ריאות עם כל
השרוולים הצבעוניים האלה שלך". אני לא ממש מתייחסת לדבריה,
ממשיכה בריטואל הנשימה שלי ונזכרת במה שחלמתי אמש. "חלמתי
אתמול שאני עומדת על מצוק מעל למים סוערים. המים שחורים משחור,
ניתזים לכל עבר, ממש סופה עצבנית. אז אני מחליטה לקפוץ, ואילו
את מאחוריי, מנתרת אליי ומושכת אותי אחורה, מחזירה אותי למצוק.
הייתה לך גם חליפה מוזרה כזו, כמו של גבר, שלא נראתה נוחה
במיוחד", אני משתפת.
אסנת, שלאורך תקופת טיולנו השתדלה, לפחות בהתחלה, להסתיר את
סבלנותה הפוקעת כלפי כבר לא השתדלה כל כך כעת. "אני לא זוכרת
את החלומות שלי", סיננה בנוקשות.
לפני שבועיים, כשהיינו באזור הרי ירושלים, אסנת לא נשארה חייבת
ואמרה לי בדיוק איך היא מרגישה לגבי העניין ביני לבין אמיר.
איך זה כבר נגמר בינינו, ומה שאני מגדירה כ'קשר מיוחד' הוא
בעצם חוסר יכולת להרפות מן העבר.
עתה, השיחה סביב המדורה נסבה שוב סביב נושא זה. "שירה'לה",
התרככה במעט, בהיותה הרופא שיבשר לי את הדיאגנוזה המרה, "מגיע
לך יותר ממנו. ניסיתם כמה פעמים, במשך תקופה ארוכה, לא הלך,
הוא היה מניאק. מגיע לך מישהו יותר טוב, וגם אם תהיי קצת לבד
עכשיו, זה עדיף מלהיאחז במשהו שלא באמת שם".
אני מרגישה דמעות חנוקות במורד הגרון כשאני שומעת את משנתה.
נמאס לי להתגונן מפני כולם ולנסות להסביר. נמאס לי להגן עליו,
שהוא לא באמת היה מניאק ושיש לנו משהו מיוחד ביחד, משהו שאף
אחד לא יבין. נמאס לי להרגיש כאילו אני ברומן של ג'יין אוסטין,
כאשר כולם מנסים להוכיח שאני לא. אולי באמת הקודש הזה, שאני
מייחסת לאהבה, צריך להיפסק. הוא לא עוזר, אמיר הרי לא פה לצדי
להגן על עצמו.
היא שולחת את ידיה אליי ומחבקת אותי בפנים כואבות, ואני מתחילה
לבכות.
לאחר שתי דקות אני נרגעת, מוחה את דמעותיי ושולחת יד לתיק שלה.
אני מוציאה ממנו את הסוודר הירוק שלה, ולובשת אותו על החולצה
הרקומה שקניתי בכפר דרוזי בגליל. באמת קר פה הלילה.