כשנולדתי ההורים שלי קראו לי אהובה. אכזרי מאוד היה השקר הזה.
כשגדלתי, חשבתי שאולי הם פשוט לא ידעו איך לאהוב. אבא שלי חשב
שלאהוב אותי משמעו לאהוב בחורה צעירה, בתולית, עדינה ורכה
ולהכינה לעולם הגברים המשוקץ בדרכים לא-מקובלות. אמא שלי חשבה
שלאהוב זה לשבת בסלון עם חפיסת הווינסטון שלה, לתת לדמעותיה
לזלוג על לחייה ולמרוח לה את המסקרה, ולשכנע את עצמה שכלום לא
קורה בחדר השינה שלי.
אבא שלי המשיך 'לאהוב' אותי ככה שלוש שנים בערך, עד שהיועצת
בבית ספר גילתה את זה והעבירו אותי למשפחה אומנת, שלא ממש ידעה
איך להסתדר עם הרפש שנזרק אליה.
כי זה מה שאני - רפש. סחורה פגומה, מקולקלת, יד-שנייה שאף אחד
לא רוצה.
אבריי הפנימיים רקובים, בשרי מודלק, דמי טמא.
חלפו הימים. עברתי ממשפחה אומנת אחת לשנייה, חלקן היו נחמדות
וחלקן פחות. אבל אף אחת מהן לא הצליחה להתמודד איתי, עם גוש
הזוהמה המהלך הקרוי אהובה, עם התיעוב העצמי, עם חמש המקלחות
היומיות, ולבסוף, גם עם החתכים.
ככה הגעתי הנה, לבית החולים לפגועי נפש.
כעת אני יושבת על קצה מיטתי בחדר כעור ועירום, שרק פעמון הרוח
הכחול עם דמות הדולפין בקצה ששמרתי עוד מבית ילדותי מעטר אותו.

כנראה שיום יפה בחוץ. לא שאפשר לדעת מכאן, שכן קרני השמש לא
מצליחות לחדור דרך התריסים הכבדים אל תוך החדר. משב רוח קליל
מתחיל את פעולת פעמון הרוח, וזה מוציא קול ענוג ומלאכי,
הרמוניה שמיימית. יופי טהור. מעין טיזר למה שאני אף פעם לא
אהיה.
אני נזכרת באותה פעם כשהייתי בת חמש, ואמי לקחה אותי לחנות
המזכרות שבעיר, שם קנינו את הפעמון. דמעות קטנות ומלוחות
מתחילות לזרום במורד לחיי. אני שולפת מתחת לכרית את סכין
הגילוח שהצלחתי לגנוב לפני כמה ימים, מנבירה בתיקו של אחד
האחים.
אני מצמידה את המתכת הקרה לנגד עורי המצולק. שדה מרשים של
אנדרטאות, לזכר הקרבות שהתקיימו ביני לבין עצמי.
אני עוצמת את עיניי, ברקע קול הפעמון ממשיך לצלצל. אני מושכת
לאט לאט את הסכין לעברי, לאורך עורי ונותנת לסדק להיפתח. דמי
המזוהם והמלוכלך מתחיל לזרום החוצה, מכתים את בגדיי ואת הסדין
הלבן, אך לי לא איכפת. אני חייבת להפריש את הלכלוך, ולחדש את
מחזור הדם. לנסות ולטהר עצמי מבפנים.
משב הרוח פוסק, הפעמון אט-אט נחלש עד לעצירתו המלאה. דממה
ממלאת את החדר.