שלושה ימים לפני שסבא אהרון מת, למדתי בגן איך ללבוש מעיל.
זה היה בגן בינה, באותו שבוע ימים מסויט בחודש מאי, בו
התוודעתי למוות בפעם הראשונה. את המוות דמיינתי כאותה מפלצת
המסתתרת לי בארון הבגדים - יצור ירוק, מגודל, מכוער וארוך
גפיים.
מזג האוויר ששרר אז היה מוזר. על אף התקופה העונתית רוחות
קרירות נישבו, השמיים היו צבועים בצבע כתום-אורנג'דה. הטבע
ניסה לרמוז לי משהו, ואני ידעתי שמשהו אינו כשורה.
יום לפני שסבא מת לשמיים נוסף גוון ארגמן. אבא לקח אותי מהגן
ברגל, שלא כהרגלו, וטיילנו לאורך שדרת האירוסים. טפטוף קל החל
לבצבץ ואני פרשתי ידיי לפנים, מנסה לאגור אחת-אחת את דמעותיו
של אלוהים. קפצתי מאבן לאבן, ודמיינתי גלידה בצבעי פלסטיק. אבא
אז הורה לי בקול תקיף ללבוש את המעיל, והראתי לו את השיטה
שלימדו אותנו בגן. בדיוק כשהפכתי את המעיל, נשמטה מהכיס בובת
ה"אלף" שסבא הגניב לי לפני מספר ימים בבית החולים, ברגע של
היסח דעת של הסובבים. סיפרתי לאבא על מקור הבובה, והוספתי שאני
מקווה שסבא אהרון יבריא מהר, כי כבר נמאס לי שהוא חולה. אבא
הביט בי במבט חומל, והשיב - "כן, גם אני".
למחרת סבא מת. השמיים התכסו במרבד סגלגל, מזג האוויר היה קר
ואני כבר טרחתי לאבד את בובת ה"אלף" שלי. כולם הלכו לבית של
סבתא, בעוד אני נשארתי בבית עם הבייביסיטר.
ואז, ראיתי אותו. בהתחלה רצנו לגינה, והוא דחף אותי בנדנדה עד
שנגעתי בענני הצמר גפן הנפוחים. אחר כך הלכנו לטיילת הפרושה
לאורך הים הכחול-טורקיז וסבא קנה לי בלון אדום גדול שנשא אותי
למעלה. לפעמים גם נתתי לו יד, והוא עף איתי.
את הבילוי סיימנו בגלידריית "מקסים", למנת גלידה שוקו-וניל-תות
שהיתה ללא סוף. עם כל נגיסה, נוספה עוד שכבה. התלכלכתי כולי,
וסבא חייך חיוך עמוס שיניים, חיבק אותי חזק חזק וקרא "אויצר
שלי".
צליל מחריש אוזניים של קדיחות העיר אותי לשעת ערב מאוחרת.
השמיים היו יציבים, בצבע כחול כהה חזק ומסתורי, שדמה מאוד
לשחור.
קמתי לארון הבגדים, פתחתי בזהירות את דלת הארון בכדי לבדוק אם
המפלצת שבה לארון. במקומה, מצאתי מאחורי המעיל הירוק-צהוב שלי
את "אלף", ישן לו בנחת על המדף.