אתה יושב ונשען על הקיר מנגד.
מרפקייך על סף כרית הספה.
אתה כמוני.
אתה מחכה לקלוט ממני סימן. אות שיאשר לך להמשיך.
פעם היינו רק מדברים.
אבל , נדמה לי שלשמחתי, כבר עברנו לשלב שקט יותר במערכת היחסים
שלנו.
אנחנו במין מצב סוער עכשיו.
ואני מחכה לאות ממך.
הדממה מביסה אותנו ואתה נעמד על רגלייך.
כמעט שבריר שנייה לפני.
כפתור חולצתך עוד פרום ממקודם ואני עוד מחכה לסימן.
בית החזה שלך עכשיו עולה ויורד במרץ.
זה הסימן?
אני מתקרבת ושמה יד חמה על כלוב הצלעות שלך. רק כדי להיות
בטוחה,
NIGHTS IN WHITE SATIN מתנגן לי בראש.
עד כמה אפשר למרוח סצינת טרום סקס מסכנה?!?!
תתפוס אותי כבר!
אולי אני לא משדרת על הגל שלך.
אני אנסה שוב.
אני מלטפת את שיערך הקצר, איפה שפעם, לפני זמני, היו תלתלים
קטנים.
בזרוע אחת חזקה את מצמיד את כולי אלייך.
גם בית החזה שלי תופס את הקצב הזה שאתה מכתיב.
תפסתי את הגל הנכון?!
מצאת את האות?
לא נראה לי שאני יכולה להיות יותר ברורה.
אלא אם אני אכתוב על הקיר בדם "אני רוצה אותך!!!"
אבל אני צריכה לשמור על קצת כבוד עצמי.
אנחנו כבר מתנשקים אולי שלוש שניות ואני כבר מחשבת איפה תהיה
הנקודה הכי קלה לקרוע ממך את החולצה הלא אופיינית לך הזאת.
ממתי אתה לובש סגול?
גם אם זה סגול בהיר...
המנגינה בראשי משתנה למשהו קצת יותר חושני...
"PRIVATE DANCER" יותר מתאים לאווירה.
" שנתקדם לכיוון חדר השינה?" אתה לוחש לי בקול עמוק
חדר השינה זה בקומה השנייה! זה פאקינג רחוק מדיי!!!
טוב, הוא לא מכיר את הבית.
לא אשמתו.
הייתי צריכה להציע סיור מודרך לפני שהצמדתי אותו לקיר.
לקחים לפעמים הבאות.
הנשימות שלו מסחררות אותי.
עכשיו אני נזכרת שהוא לא נגע בי אף פעם עד עכשיו.
אני לא מחשיבה לחיצת ידיים.
אני בהחלט חושבת שמותר לעבור כבר לסצינת הסקס.
הוא כבר מחוץ לחולצה ואני נאבקת עם שלי.
איפה האבירות? קודם תעזור לליידי, תהיה ג'נטלמן.
האם הוא יקלוט שזה 14 מדרגות עד למעלה ויילך לכיוון הספה?
מזל שהוא לובש מכנסיי דייגים.
מזל שאני בחצאית.
גאון מי שהמציא את החצאיות.
פתרון פרקטי לסקס מהיר.
פתאום הוא קולט: "יש המון חלונות בסלון שלך..."
כן, רק חבל שאני גרה ביישוב יחד עם , אולי בדוחק, עוד 7 אנשים
וכלב.
" אף אחד לא יסתכל"
שיכנעתי אותו?
אולי זה יעזור אם אוריד את הוילונות.
סוף סוף תנוחה מאוזנת.
הדופק שלי מזמן עבר את הסטנרדט.
איפה שהוא בין  הרגעים הענוגים שחולפים אני מצליחה לתפוס את
מבטו.
בעיניו אני רואה את מה שעבר גם במוחי.
מי מאיתנו היה בכלל מדמייין שנגיע למצב הזה?
כמה זמן מתוך תקופת הכרותינו  משכנו לכיוון הזה?
איך העולם יגיב?
האם יש צורך שהעולם יידע בכלל?
כל זה נגמר תוך שני שברירי שנייה וחזרנו להתענג על תאוות
הבשרים שהתרחשה בסלון.
זמן לא ידוע אחר כך- עיניי עצומות ופני מונחות על חזהו, ספרתי
את פעימות לבו הסדירות. כתחליף לספירת כבשים.
מזל שאנחנו מסוגלים לעצב את גורלנו לפי הבחירות שאנחנו עושים.