כן, לחבק זה הכי הכי קל.
להכנס למיטה ולגעת, ללטף. לעטוף את הכל בחיבוק ענק שמכסה
ומסתיר הכל. את הפחדים, הספקות, הדאגות וגם אותך עצמך.

אהבתי אותך.
וכן, אולי רק עכשיו אני מבינה את זה, וכן, אני יודעת שרוב הזמן
הייתי אגואיסטית-מפונקת-בכיינית-בלתי-נסבלת-כבר, וכן, אני
יודעת שנשבר לך. אני יודעת.

אבל אז, מה שידעתי, זה שאני רוצה אותך קרוב קרוב, הכי קרוב
שיש, ושחס וחלילה אם תתרחק ממני. שתהיה תמיד לידי, תמיד איתי.
פיזית ונפשית. אולי לא הכרתי דרך אחרת, אולי פחדתי לנסות, אולי
כי לחבק זה הכי קל.


אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, הייתי מראה לך את זה בכל כך
הרבה דרכים אחרות. הייתי נותנת לך חופש, שכל כך היה חסר לך.
היה חסר לך עוד לפני, וכמה שהיה לנו טוב ביחד, אני צמצמתי את
מה שעוד נשאר מהחופש שלך.
הייתי אומרת לך, כל כך הרבה פעמים, בפשטות, שאני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך.
הייתי נותנת לך הרבה יותר. תמיד אמרת שעשיתי בשבילך המון,
ונתתי המון, זה לא נכון. הייתי יכולה לתת כל כך הרבה, פיזית,
הייתי משקיעה הרבה יותר.
הייתי פחות נוראה, ולא הייתי תמיד סומכת עליך שתבוא להציל אותי
בכל פעם שאצטרך, למרות שאני יודעת שהייתי עושה את זה.


אני לא בוכה הרבה, לא חושבת על זה הרבה, משתדלת לא לתת לזה
לתפוס אותי. אתמול זה ניסה להשתלט עלי, אבל לא נתתי לזה לקרות.
לא חזרתי לשם.

המילים שלי כאן מצומצמות, מאוד. על כל משפט שנכתב כאן יש מאה
אחרים שעולים בראש, בקשר למאה דברים ורעיונות וארועים שונים.
לא יכולתי לכתוב הכל, פשוט לא יכולתי. לכתוב את הכל זה כמו
להפשיט את עצמי בחדר מלא אנשים, ופשוט לתת להם להסתכל ולבדוק
מכל פינה. ובעיקר, לתת לך.