אחי הבכור אורן

פרולוג

הייתה לו חברה יפה כזאת עם שיער בלונדיני ארוך בשם קרן. הוא
ניגן לה בגיטרה ואני ישבתי לבד בסלון כי הוא השתלט איתה על
החדר שלנו- שלי ושלו. שלי ושל אורן. הטלפון צילצל ואני עניתי,
זה היה בשבילו, כרגיל. כשרציתי להכנס הם היו מחובקים וכשהוא
קלט אותי הוא רדף אחריי כמו משוגע. ברחתי למרפסת הקטנה שלנו
וכשהתנפל עליי הצלחתי להעיף אותו מעליי, על המעקה. משם הוא נפל
לבד.


לפעמים הייתי סתם הולך בגשם , בשעות הקטנות שאסור להפריע
לשכנים הרגזניים שתולים כביסה בחבלי כביסה דקים או מגושמים
אפילו ירוקים אם ממש מתעמקים שמשעמם במרפסת. הכבישים היו
חלקים, יכולתי להרגיש את זה מתחת לרגליים, בבהונות. והיה מן
קור כזה חודרני ועצוב. בדרך כלל הייתי הולך לי סתם כדי לצפות
במרגלית השכנה היפה ממול חוזרת שוב שיכורה עם הח'ברה שלה,
רוקדת פתאום ברחוב וצוחקת את הצחוק הזה שלה שתמיד גרם לי לחייך
קצת בשגרה האומללה שלי ושל המשפחה שלי. הפעם הלכתי כי ידעתי
שאם אני אשן אפילו חמש דקות אני אחלום עליו. אני לא רוצה לחלום
עליו, זה גורם לי להזיע  ולבכות ואימא שלי מתחילה לצרוח שהיא
צריכה לקום בחמש בבוקר מחר ושאני מפריע לה. ואני אחלום עליו
בגלל שמחר הוא חוזר, אימא אפילו קנתה שמלה. והיא אף פעם לא
קונה שמלות כי היא טוענת שהן יקרות מידי והיא מעדיפה לקנות לנו
אוכל ובינתיים היא מסתדרת יופי עם המכנסיים הגסים והרחבים של
אבא.
היום היא לא רקדה, מרגלית. חיכיתי לה שם בפינה עם שיניים
נוקשות. התחלתי לדמיין אולי הפעם אני אהיה אמיץ משהו ואזרוק לה
מילה קטנה כזאת, מתוחכמת והיא תחייך ככה בגשם. אולי הייתי
אפילו מתקרב ונוגע לה בקצה של העורף ושוכח ממנו.
אני עדיין מחכה לה על המדרכה וחושב עליו. על זה שהוא תמיד דחף
אותי כשרציתי לשחק איתו שהייתי קטן ותמיד צעק עליי שאני שואל
יותר מידי ומתערב בעניינים שלא שלי וכשהדמעות המעיקות היו באות
הוא היה בועט בי בכעס ואומר שאני מפונק. אני אהבתי אותו, באמת,
אבל הוא מעולם לא הבין. תמיד רציני, לא מחייך, אפרורי. משפיל
את אימא תמיד, קורא לה בשמות והיא הייתה שותקת. שום צעקות
וכלום ואף אחד לא הבין בכלל, למה.
אני מנגב את הזגוגית המלוכלכת באפר של השעון הזול שסבתא קנתה
לי ביום הולדת וקולט שכבר שש. שבתשע הוא כבר בבית. ובבית יש
ריח של עוף של ארוחת הצהריים ואימא שוב נרדמה על הספה בסלון
ושערה המתולתל, השחור, מתנשא על פנייה הלבנות. אני נכנס לחדר
שלי ושל אורן ויש בו ריח חריף של גשם כי יש בקירות סדקים, אימא
אמרה פעם. לימדו אותי להאמין לכל מה שאימא אומרת וכנראה שכן,
בקירות שלנו יש סדקים. האור כבר מציץ מבעד לתריסים החומים ואני
מנסה לישון ולחשוב על הכל מבלבדו. על ריח העוף שאני שונא ועל
מרגלית שלא באה דווקא היום שאני צריך כל כך חיוך. בסוף אני
נרדם וחולם עליו והוא לא צועק, אבל העיניים שלו קרות כמו תמיד.
והוא ממלמל: "בגללך. בגללך אני בכיסא גלגלים.".
כשאימא פתחה את דלת הדירה השמלה שלה התנופפה קצת כמו של מרלין
מונרו וזה הצחיק אותי קצת. הייתה לה שמלה אדומה עם קצת נקודות
לבנות ופנים מתוחות, מתאמצות לחייך קצת בשביל הבן הבכור שלה
שחוזר הבייתה. שלמה השכן שאוהב את אימא שלי העלה אותו בטענה
שהוא עושה לה רק טובה אבל אני ידעתי שהוא רק רוצה למצוא חן
בעיניה. פניו היו חיוורים ממאמץ כשראינו אותו מרים את כיסא
הגלגלים עם מושיקו הבן שלו שהתלונן שהוא מאחר למסיבה עם החברים
שלו. אורן לא השתנה ממש, השיער שלו אולי נהייה קצת ארוך (לא
יותר מידי) ושפתיו קפוצות. אימא קפאה בהתחלה אבל אחרי כן יישרה
את השמלה שלה, ירדה על ברכייה ונישקה אותו בלחיו בלי די ודמעות
מלוחות ירדו מפנייה הארוכים, מעולם לא ראיתייה כך. כמעט תמיד
הייתה זועפת, תמיד עסוקה. כשהיינו ילדים מעולם לא חיבקה או
נשיקה אותנו לפני שהלכנו לישון ובכלל, בקושי היתה שם. והלילות
ההם, הארוכים שהיינו נעולים בבית לבדנו ועורכים קרבות מטופשים.

היא הייתה אפילו יפה עכשיו ואני רק עמדתי שם בוהה עם עיניים
מלאות בדמעות. בגלל שאח שלי בכיסא גלגלים, בגלל אימא בגלל.
והוא העיף בי מבט "תסתכלו עליו. אני פה בכיסא גלגלים מעכשיו כל
החיים שלי והוא בוכה כמו בחורה. איזה טיפש!".
כולם הביטו בי פתאום, אימא ושלמה שחיבק את כתפה הדלה והוא
(מושיקו כבר הלך) . אורן. חטפתי את המעיל שלי מהקולב והלכתי
משם, לא מביט לאחור, שומע את הדלת של הבית נסגרת ובתוכה מן
משפחה: אימא ושלמה ואורן. נשמע די טוב, אתם אל חושבים? כמו
שמספרים לנו בגן על אימא ואבא וילד קטן. והם גרים באושר איפשהו
בתל אביב.
לפעמים הייתי סתם הולך בגשם. והיא הייתה שם. צחקתי, היא לא
הייתה אמיתית, אולי אפילו מעולם לא הייתה אבל עדיין רצתי אלייה
והתחושה הייתה נעימה משדמיינתי- לגעת לה בקצה של העורף. בסוף
סתם התיישבנו על המדרכה- רק אני ומרגלית. והיא אמרה שהיא לא
תהיה שיכורה יותר ושהיא אוהבת אותי, אוהבת נורא. והיא הייתה לי
אימא ואבא ואח כמו שאומרים בגן.

אפילוג

זה היה יום קיץ די חם וישבתי שם, עם אורן ואימא ושלמה והבן שלו
שהולך למסיבות כל הזמן. זה היה עוד אחד מהימים הכיפים האלה
שאני משעין את הראש על אח שלי אורן והוא מנשק אותי במצח ואימא
עם שמלה כמו של מרלין מונרו ואני כל כך מאושר. אבל אני תמיד קם
והכל נעלם, פשוט ככה סתם. ואני לא מבין. פשוט לא מבין..