שני הוריו נפטרו תוך פחות משנה. אמו נפטרה לאחר מאבק ארוך עם
מחלת הסרטן, אביו נפטר שמונה חודשים אחר כך. הרופא בחדר המיון
אמר מהתקף לב, אבל הוא ידע שהיה זה משברון לב. הוא ירש את ביתם
ששכן בשכונה הישנה של העיר. הבית בו נולד ובו גדל עד שעזב
ללימודיו ומאז לא חזר לגור בו. כאשר נכנס אל הבית לאחר פטירת
הוריו, הוא הביט בבית באור חדש. ללא בני אדם הגרים בו הבית
קיבל משמעות חדשה, אשר לא היה מסוגל להגדירה במלים, אלא בתחושה
שעתה הבית הוא ישות עצמאית, כמעט עם מודעות משלו. ובכל זאת חש
כי קירות הבית ספוגים בריחם של ההורים ובזיכרונותיו שלו.
הוא הסתובב בין החדרים המוכרים היטב. הפתחים המקושתים, מרצפות
הפסיפס של תבניות גיאמוטריות, הצבועות בגווני כחול וירוק,
החלונות הגבוהים והתקרות הגבוהות, כל אלה יצרו את הצביון
המיוחד של הבית. כילד לא הבחין בכך, כל זה היה חלק מנוף קיומו
ומהווייתו היומיומיים, אולם עתה יכול היה להעריך זאת מחדש. אבל
היה זה הרבה יותר מכך. עתה, כאשר הוא מתבונן סביבו, עולים מיד
זכרונות רבים מילדותו. מדהים - חשב לעצמו - עד כמה הדוק עשוי
להיות החיבור בין שני תכנים לכאורה לא קשורים, עד כדי כך
שחשיפה לאחד מעוררת באופן מיידי קישור לאחר.
כך קרה כאשר נכנס לחדר השינה של הוריו, והבחין בסדק הארוך בקיר
אל מול החלון. מיד נזכר במשחקי המחבואים, ששיחק עם דודו, האח
הצעיר של אמו. הבית הכיל המון מקומות מחבוא נפלאים, אך הוא בחר
פעמים רבות להתחבא מאחורי הוילון בחדר זה. הוא היה נעמד
מאחוריו וכדי להימנע מתנועה מסגירה, הוא היה מתמקד באותו סדק
שבקיר. היה אפשר לשמוע את הדוד סופר עד עשר ואז יוצא לחפשו,
קורא בקול "איפה אתה?" "הוא בטח מתחת לשולחן", אומר לאף אחד
במיוחד. הדוד היה נכנס לחדר ההורים ויוצא, כאילו אינו מבחין בו
עומד שם, מאחורי הוילון, ורק לאחר כמה דקות היה ניגש אל הוילון
ובאבחת יד חושף אותו, ושניהם היו מתגלגלים מצחוק חופשי ומלא
אושר. הוא היה מסוגל לשחק כך שעות.
האור, שחדר אל חדרו דרך החלון הקשתי הגבוה, יצר תבניות של
צללים על הקיר מול מיטתו ועל התקרה הגבוהה. בימים של רוח,
עלוות עצי הפיקוס הייתה מתנועעת, ועמה זעו תבניות הצללים על
הקיר, והוא היה שוכב במיטתו שעה ארוכה, מהופנט ממשחק האור
והצל, רואה דמויות ועצמים, אשר שימשו עבורו בהמשך מקור השראה
לציוריו. את מרביתם מכר, אולם כמה מהם בחר לשמור לעצמו, כמזכרת
וכמחווה לבית ילדותו.
הוא רצה לשמור את הבית לעצמו, אבל ידע שלא תהיה לו ברירה אלא
למכור אותו. הוא היה זקוק לכסף, שישחרר אותו מן הנושים. השנים
האחרונות היו קשות במיוחד, התערוכות האחרונות ספגו ביקורת
מבטלת, הוא הוכרז אנכרוניסט הנצמד לרעיונות ביטוי וטכניקות
שאבד עליהן הכלח. מכירת הבית הייתה ההזדמנות לכסות את ההלוואות
שלקח בשנים האחרונות מן הבנק, וכך להתחיל מחדש, לנסות לשקם את
קרעי חייו.
כחודשיים לאחר פרסום ההודעה על מכירת הבית הוא הספיק לראות
פונים רבים. היו אפילו כמה הצעות אטרקטיביות במיוחד, אבל הוא
לא היה מסוגל לסגור עסקה, לא עם האנשים האלה, שרצו להפוך את
הבית למסעדה או לחנות בגדים אתנית או משהו כזה. הבית חייב לקבל
אליו משפחה, חיים, חוויות יומיומיות של אהבה או כאב או כל אותם
דברים קטנים המהווים את תוכן חייה של משפחה.
בסופו של דבר נראה היה שמצא משפחה כזו. זוג צעיר הגיע, בידי
האשה תינוק חייכן והבעל לבוש חליפה מחוייטת, אלגנטית, משדרת
כוח ומחוייבות. פניו של האיש היו נעימות, מסבירות פנים ולחיצת
ידו לימדה ביטחון והחלטיות. האב אמר לו שהוריו גרים בסביבה והם
מבקשים לגור בסמוך. עכשיו עם התינוק הם זקוקים לסיוע, והאשה
הוסיפה בחיוך שלגור ליד חמותה לא הייתה הבחירה הראשונה שלה,
אבל היא רוצה לחזור לעבודה (היא עובדת כעורכת דין בפירמה גדולה
במרכז העיר) ורק כך זה יתאפשר. הם לא רוצים מטפלת, הם מעדיפים
שבן משפחה יטפל בילדם.
הם הסתובבו בין החדרים, החליפו ביניהם הערות שקטות, מצביעים על
חלונות, מתבוננים בשקעים, נעים בין המעברים. מדי פעם שאלו שאלה
לגבי עניין כזה או אחר. כאשר הביט בהם יכול היה להבחין
בהתלהבות עצורה ובקורת רוח עדינה. לבסוף, הם הודו לו ואמרו
שיצרו עמו קשר. הוא ידע שזו המשפחה שהמתין לה.
שבוע לאחר מכן הם התקשרו אליו והודיעו כי הם מעוניינים לרכוש
את הבית. לאחר משא ומתן על מחיר הבית היה כמעט מוכן ללחיצת היד
המסכמת, אך נזכר שדרש מעצמו הבטחה נוספת, שהרוכש לא יגע בבית.
הוא לא רצה שיבוא אחר שיחליט לשפץ את הבית, לבקע קירות, או
להוסיף אחרים ולהחליף מרצפות. כאשר שיתף את הזוג הצעיר בבקשתו,
הם הבטיחו לו שכך יעשו והוא ידע שדבריהם כנים. הם סיכמו בלחיצת
ידיים ובחיוך מלא ובמבט אל מבט שאמר לא רק כסף עובר בינינו אלא
אף אמון ואפילו שותפות גורל.
לאחר עזיבתם, נפל אל תוך הספה הישנה ובכה. נראה שהבכי יצא
ממעמקי בטנו, מציף את כל ישותו. הוא לא ידע מדוע הוא בוכה.
אולי הייתה זו תחושה של סוף, ומאידך ההבטחה בהמשכיות. אולי
יכול היה להודות עתה, עם חתימת החוזה, שלמרות כוונותיו הטובות,
הוא בגד בהוריו, בזכרונותיו ובבית. כך או כך הבכי היה בכי שכל
אחד מאתנו מבקש לו. משהו אמיתי, המהווה ביטוי חיצוני מושלם ותם
של תחושה פנימית, ולכן אפשר לו לפרוק את כל המתח שהצטבר בתוכו
לאורך החודשים האחרונים, ואפשר לו עם סיומו לקחת נשימה עמוקה
ולקפל קצוות שפתיו מעט כלפי מעלה במין חיוך של השלמה.
בימים לאחר מכן היה עסוק בריקון תכולת הבית. לצערו לא יכול היה
להעביר הכל אליו, לכן בחר לו כמה מן החפצים שכאילו ספגו לתוכם
יותר מחפצים אחרים ממהות הוריו וממהות עצמו הילדי. את השאר תרם
לארגון צדקה.
כאשר הבית היה ריק מחפצים, הוא הביט סביבו. הביט בקירות שנראו
עירומים לעינו של זר, אך עבורו היו אלה הם שאמרו יותר מכל חפץ
את סיפורו. הוא נזכר במשפחה, בעיקר בתינוק עם חיוכו התם ותהה
אם כניסתה של המשפחה היא התחלה חדשה או כפי שביקש המשכיות
מבטיחה. עלה אז במוחו רעיון שיקרא להמשכיות המבוקשת. הוא נכנס
לחדר הקטן אותו אמרו הזוג שיהפכו לחדרו של התינוק, נטל טוש
שחור, והחל לרשום מלים בחלקיו הספונים של החדר. בכל פינה וגם
בארון המקובע בקיר רשם מילה או שתיים. יחד חברו המלים למסר
שלו, אותו ביקש להעביר לילד. הוא היה בטוח שכאשר יגדל התינוק,
יחקור את ביתו כפי שעשה הוא עצמו בילדותו, ואז יגלה המלים
ויחברן למסר.
"סוד בחדר", הוא רשם באותיות קטנות ומרובעות בפינה אחת של הקיר
מול הדלת. "כל שצריך הוא", כתב בפינה הסמוכה. "יושרה, הגינות",
הוסיף בפינה אחרת. "כבוד לעבר" ו"אהבת הזולת", רשם על פינות
דופן פנים הארון. "ללא אגוצנטריות", כתב כאשר ה"ללא" נרשמה
בפינה הרחוקה של הקיר מימין לדלת וה"אגונצטריות" נרשמה לידה
בקיר הצמוד. אז סיים. כבר יכול היה לדמיין כיצד הילד חושף חלק
אחר חלק. מבין מההתחלה שנשלח אליו ורק אליו המסר ולכן אל לו
לספר על כך לאיש, אפילו לא להוריו, אולם מקבל הוא עליו את כוחם
המיסטי של הדברים, ובוחר לחיות לפיהם וכך להבטיח את ההמשכיות
שביקש השולח, אשר בוודאי, כך יאמר הילד לעצמו, חי הוא עצמו על
פי אותם ערכים.

הזוג עם תינוקו נכנסו אל הבית. עמדו בפתח הדירה. האב הביט
מסביב ואמר: "כל כך דחוס פה. האור כמעט ואינו חודר פנימה. הרבה
עבודה מחכה לנו". האם הנהנה בראשה. התינוק בכה בחיקה. אומרים
שתינוקות בוכים כי יודעים הם רע שיקרה ואין בכוחם לומר או
לעשות דבר.
דבר ראשון שעשו בעלי הדירה החדשים היה הורדת כל קירות הדירה
שלא תמכו בתקרה כדי להופכה לדירת סטודיו. עם הריסת קירות החדר
אותו יעדו בתחילה להיות חדר התינוק אבד ראשון "יושרה והגינות"
ואחריו "סוד בחדר". לאחר סילוק הארון הישן "אהבה לזולת" ו"כבוד
לעבר" היו הבאים להיעלם. הורדת הדלת והקיר מימינה ביטלה את
"ללא".
כך עם סיום השיפוצים כל שנותר בחדרו של הילד היה "כל שצריך
הוא" ו"אגוצנטריות".