[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוסף עזרא
/
כתיבה תקשורתית

חוג לכתיבה תקשורתית באוניברסיטת תל אביב בשעה עשר ושלושים
בדיוק, המרצה דוקטור יעל גולן, בשמלה פרחונית קלה ושער גינגי
צבוע. פניה כפצע פתוח בקיץ הישראלי.
בשולחן ממול שתי סטודנטיות במשקפיים עבות שכותבות לפעמים
שירים. קוראים להם התאומות, למרות שהן דומות רק במשקפיים ובצבע
השיער. הן כבר לומדות שנה שלישית בלי שאף אחד ניסה להתחיל
איתן.
יש אחד שתקן מהפקולטה להנדסה שרוצה ללמוד לכתוב עברית נכונה.
יש סטודנט לכלכלה שבא לחוג בשביל לקבל נקודות כלליות בלי
להתאמץ.
ושרוטה שנראית כאילו לא החליפה בגדים מאז שחזרה מהודו.
השעה עדיין עשר ושלושים בדיוק. לפעמים מדגישים את זה ככה:
"ב-ד-י-ו-ק".
עוד שתי סטודנטיות לגיאוגרפיה שיושבות מאחור ומרכלות על אנשים
שרק הן מכירות.
קיבוצניק שמן, ממש שמן, שמתהדר בזקן מטופח וצוואר אדום מזיע.
סטודנטית יפה וחדה, תלמידה למופת. היא פה בשביל להוציא מאה
ושום דבר אחר לא מעניין אותה.
השעה עדיין עשר ושלושים. והמרצה בדיוק סיימה להקריא קטע שאהבתי
בשם "עשר תחנות התרבות של דודו דותן". דודו דותן בחר לכתוב על
תחנות אוטובוס שישב וחיכה בהן במהלך חייו. דוקטור גולן לא יפה
במיוחד, אבל כשהיא מחייכת זה מרגיש כאילו פתאום הדליקו את
האור. והיא מחייכת עכשיו.
אני משחרר את השעון ומגניב מבט לסטודנטים. כנראה שאני מזדקן כי
כולם נראים לי פתאום ילדים קטנים וחמודים. חוץ מהקיבוצניק,
שמזכיר לי קצת את רפי גינת.
דוקטור גולן מחייכת אליו עכשיו, היא מספרת לו שיורם מהקיבוץ
שלו, שעשה אצלה את הקורס לפני שנתיים, החליט שגם דברים קטנים
הם תחנות תרבות. הכותרת של העבודה שלו היתה "חמש דברים קטנים,
וחמש דברים עוד יותר קטנים", הטעות במקור. הוא מצא דברים
יומיומים לכתוב עליהם. כמו הגשם הראשון של השנה שמגיע ואף אחד
לא מוכן. ואיך שבבוקר, בבית הילדים, הבן שלו מתעקש להראות לו
את כל הציורים והוא מאחר להסעה. ואת הטכס של האמבטיה בערב.
דוקטור יעל גולן עוד פעם מחייכת, הפעם לעצמה.
''את יודעת שליורם אין בכלל ילדים" אומר הקיבוצניק ''אשתו
נהרגה בפיגוע בחדרה". הוא מדבר בקול מונוטוני בלי להשתמש בסימן
שאלה.
שתיקה.
''חודש שמיני", הוא מוסיף "אבל בכל העיתונים כתבו תשיעי".
עוד שתיקה. החיוך נעלם.
דוקטור גולן מנסה למלמל עוד כמה מילים על מציאת נושאים לכתיבה.
אבל הגוש בגרון לא מאפשר לה לדבר והדמעות מתחילות לזרום. היא
חושבת לעצמה כמה זה מביך לבכות ככה ליד הסטודנטים, ושהיא חייבת
להתאפס, אבל זה רק גורם לה להחנק ולהשתעל תוך כדי בכי.
התלמידים יושבים קפואים ונועצים מבטים, אין להם מושג מה עושים
בכאלה מצבים. דוקטור יעל גולן מגששת את דרכה החוצה ומשאירה תיק
פתוח וארנק על השולחן שליד הלוח.



נקפיץ את השעון כמה דקות שוממות קדימה.
הראשונה שמתאוששת היא השרוטה. היא קצת איכזבה אותי. ממנה
ציפיתי שתקום כבר קודם ותיגש ליעל, אבל היא ישבה קפואה עם
כולם. עכשיו היא קמה, אוספת את הדברים לתוך התיק שלה והולכת
בלי הסברים.  
כולם מתעלמים כי היא מוזרה כזאת. רק הכלכלן מסתכל מהופנט על
הציצים שלה שמקפצים בלי חזיה.
הקיבוצניק מדבר ראשון, הוא מרגיש סמכותי כי הוא מכיר את יורם.
הוא אומר שאם עברו שבע דקות אז אפשר כבר ללכת. הוא גם מיתמם
ושואל אם יש עבודה להגיש לשבוע הבא, עוד פעם הוא לא משתמש
בסימן שאלה. די ברור לכולם שצריך היה לכתוב על עשר תחנות
תרבות, אז במובן מסוים הוא מדבר לפרוטוקול כדי שאפשר יהיה
לטעון לאי הבנה בשבוע הבא. לפעמים נראה לי שבכל סטודנט טמון
עורך דין קטן ומאוס.
התאומות מסתובבות אחורה ואחת מהן אומרת שמה זה צריך להיות לצאת
ככה באמצע הרצאה. הכלכלן מסתכל בהן בעניין, אבל מיד עובר לנעוץ
מבט בציצים של התלמידה למופת שקמה ויוצאת. היא תלך ישר לספריה
ותשב לכתוב על עשר תחנות תרבות. מתישהוא זה יהיה רלוונטי, ובכל
מקרה ההרצאות לא ממש מענינות אותה ואת חובת הנוכחות להיום היא
כבר מילאה. המופת גבוהה מאוד ויש לה ציצים קטנים ויפים.
שתי הרכלניות ממהרות אחריה ואחת מהן אומרת בהתנשאות פולנית
שהיא לא תשב ותחכה פה כל היום כמו לא יודעת מה. לפני שהיא
נעלמת היא מוסיפה "שמישהו יקח לה את התיק למחלקה''. במילה "לה"
היא מתכוונת לדוקטור גולן.
הקיבוצניק והכלכלן מבינים פתאום שהאחרון יצטרך לחכות לדוקטור
גולן, או ללכת לחפש איפה אפשר להשאיר לה את התיק והם שניהם
קמים בחיפזון. הכלכלן ממלמל משהו על עבודה שהוא צריך להגיש
והקיבוצניק פשוט מקפיד לא ליצור קשר עין עם אף אחד כל הדרך
החוצה.
נשארו רק התאומות והשתקן. התאומות מתחילות להתוכח מה לעשות עם
התיק, והשתקן רוצה ללכת אבל מפחד לזוז. אני מנסה להבין מה עובר
עליו ומגלה כמה עובדות מעניינות:
הוא (השתקן) חושב בספרדית, הוא כבר חמש שנים בארץ ועדיין מתרגם
לעצמו כל דבר.
הוא לא לגמרי מבין מה קרה פה, ולמה כולם ממהרים להעלם, אבל הוא
מרגיש שדברים כאלה קורים לו כל הזמן.
הוא עוד לא דיבר היום. הוא התעורר במעונות הלך לאוניברסיטה
ונכנס להרצאה בלי שאף אחד יפנה אליו, ובלי להגיד שום דבר.
הוא בתול. פעם היתה לו חברה בארץ אחרת וחיים אחרים, אבל היא אף
פעם לא הלכה איתו עד הסוף.
התאומות עדיין מתווכחות. בהתחלה הן רבו לאיזה מחלקה לקחת את
התיק, אחר כך אחת אמרה שלא מקובל עליה שכולם ברחו ודוקא עליהן
נפל התיק, וזה מאוד הצחיק אותה. עכשיו הן רבות אם ללכת קודם
לקפיטריה או לבריכה. לא די שהן בכלל לא דומות, נראה לי שהן
בכלל לא סובלות אחת את השניה, וממש אין לי מושג למה הן מתעקשות
לעשות הכל ביחד. הקשוחה יותר, זאת שלא מקובל עליה, נעמדת
ומביטה בשתקן מלמעלה, ואומרת לו לקחת את התיק למחלקה לספרות.
לראשונה היום מנסה השתקן לדבר, ולומר שהוא לא יודע איפה זה
המחלקה לספרות. אבל הקול שלו נשמע לו כמו קרקור צפרדעי והוא
נבהל ומשתתק. אחר כך הוא מנסה שוב לגמגם משהו, אבל התאומות
מתעלמות ממנו באכזריות ויוצאות.
השתקן מיואש. הוא מביט בארנק שעל השולחן ומרגיש כמו נידון
למוות. אילו היה הארנק בתוך התיק אולי עוד היה לו סיכוי, הוא
יכול היה לקחת את התיק למחלקת ביטחון או משהו כזה. אבל הארנק
על השולחן, נושא בשורה רעה בצורת כסף מזומן. הוא יודע שאם רק
יגע בו הוא יסתבך, ומחליט לשבת ולחכות.
נקפיץ את השעון לשעה אחת עשרה ארבעים ושתים, השתקן כבר מזמן
מחוץ לדלת. ככה הוא מגדיל את המרחק בינו לארנק. כל מה שקרה
הבוקר נראה לו כמו חלום בלהות. הוא משוטט הלוך וחזור במסדרון,
ועכשיו הוא פשוט מרשה לרגליים להמשיך ללכת. הוא עומד לשחק משחק
מאוד מסוכן, למשחק קוראים "נניח שכל זה לא קרה".
זהו, פה אני עוצר את השעון לתמיד, באחת עשרה ארבעים ושלוש
ב-ד-י-ו-ק. אם אני אשחרר אותו, אז תיכף יכנס לכיתה הטיפוס
שיזהה את ההזדמנות העסקית להתעשר טיפ טיפה בחמש דקות פחד.
וכשיחקרו לאן נעלם הארנק התאומות יגידו שהשתקן אמר שהוא לוקח
אותו למחלקה. הן לא מתכוונות לשקר, אבל זה באמת מה שהן יזכרו
בעוד שבוע. השתקן לא יצליח להסביר את עצמו, וממילא אף אחד לא
יאמין למבטא שלו. אני בטוח שיעיפו אותו מהלימודים ואני לא רוצה
לראות אותו מסביר את זה להורים שלו. אז ככה שאין שום סיכוי
שאני משחרר את השעון. חוץ מזה כבר ראיתי מספיק, אולי אפילו
יותר מדי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ערב במה -
לעולם אי אפשר
לדעת מה יקרה שם


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/8/05 13:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוסף עזרא

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה