והחורף בא
עננים אפורים מעלים זכרונות
זכרונות האהבה שלכם
ואז גם נגמר
שוכב ליד הקבר הקטן ומתגעגע
והשנים העצובות עוברות עליי לאט
ולפעמים כל כך קשה
לפעמים העצבות גדולה, עד שאי אפשר להחזיק רגליי על הקרקע
וכל כך הערצתי אותך - אז איך מתת?
איך אבדתי בין הצללים אחרי ששכבת בין תכריכים
ואתה, גופך הקטן הפצוע, חבלות מכסות את רגלייך
עינייך הטהורות עצומות ואתה שכוב שם
ואיך אני אמור להתמודד עם זה?... ילד שאבד
ותמיד גבר אמרת שאתה ותמיד נשארת ילד שלי
חייל שלה
ותפסיקי להביט בו עם עינייך הכבויות, העצובות
זה הילד שלי שמת...
וגם אני
אחריו
לאט...


-מוקדש לאב שכול-