... בזמן האחרון יש לי כל הזמן נזלת.
"יכולת להשתמש במטאפורה קצת פחות בוטה" אמרה הילה כשהיא קראה
את השורה האחרונה בשיר שכתבתי לסיגל.
יכולתי אבל לא רציתי.
מאז שכתבתי אותו על דף מקומט במוצב, אני מסתובב איתו בארנק.
נהנה לראות את המבטים המעורפלים שמנסים לנסח איפה בדיוק, ולמה,
איך בעצם לתקן ושבעצם השיר הזה ממש גרוע.
אני מראה אותו בעצם בכל הזדמנות. מחייך בהגישי שורות עלובות כל
כך, עלבון לפירות עטי, כאילו היו פסגת יצירתי.  

מאחורי ענן גדול של שקיעה אני מצליח לראות את האופק מפנה פנים
אדישות לים שנוצץ בשמש.
עכשיו הכול מתחיל שוב, השמש תשקע ויהיה לילה. אפילו אולי יהיו
כוכבים כמו שהיו אתמול, והפעמונים שבחצר ינגנו מנגינה של משבי
רוח לילית.
אבל זה לא זה, היום זה סופי.
סיפרתי את זה במשך חצי שנה לכל מי שרק הסכים להקשיב, צעקתי את
זה למי שסירב.
כשכבר חיפשתי מנוחה ביער או בשדה העלים לחשו לי את זה עם הרוח.
עשבי הבר היבשים.

היום זה סופי, אני לא אשמע ממנה יותר אף פעם.
לא, לא חנקתי אותה באישון לילה ועטפתיה בשק שחור ולא עלה שחר
כשגופתה נחה במצולות נחל קישון נאכלת אט אט במרק של חומצות
ומתכות כבדות.
היא לא ירדה מהארץ ועקבותיה אבדו בינות ג'ונגלים ומדבריות.
לא.

היום כשהפטרול של שעה שש עבר מול המוצב, והעדר של אחמד התחיל
לרדת במדרון, חשבתי עליה בפעם האחרונה.
בפעם האחרונה, חייכתי כשניסיתי להעלות אותה בזיכרוני. בדמיון
לסיים את זה בלי בכי, בלי כעס, להבין להשלים. לא להישאר פצוע
על המיטה שלה, להביט בה מבקש רחמים, לא לבעוט ללא הבחנה לכל
הכיוונים, בעיניים עיוורות לקוות אולי שהיא תבין.
לא, הפעם האחרונה שחשבתי עליה הייתה כל כך נקייה ונעימה כמעט
כמו הזמן שבילינו יחד.

באמת שזה לא לקח יותר מרגע, באמת שלא הייתי מוכן, אבל כך עלתה
לה המחשבה שהייתה אחרונה, והיא מסתובבת והולכת, ובלי להסתכל
אני יודע שהיא לא תחזור ושהכול יהיה בסדר.
ראיתי בראש איך הכול מסתדר איך זה נגמר יפה ואני ממשיך בחיים.
כשהמשאיות הראשונות התחילו להרעיש על הציר לכיוון רמאללה, כבר
תיקנתי הכול.

שעתיים אחרי שזה עבר והחיים שלי היו כל כך ריקים ממנה, הפטרול
עבר שוב, ילדים עם אופניים יצאו מהבתים לבית הספר. המואזין קרא
תפילה של בוקר, וממש לידי, אז כתבתי שיר על התחדשות, והתחזקות,
על אהבה.
אפילו לא לה כתבתי אותו. לסיגל שהמצאתי בכיתה ה', כדי לא להיות
לבד.
אני חושב שהתמודדתי עם זה יפה, בתוך הראש שלי יצאתי הכי בסדר
מכל הסיפור הזה.
והנה כבר התחלתי מהתחלה סיפור עליה בלעדיה.

בארנק שלי בתוך נייר מקופל, מלוכלך.

"מצאתי לי שקט
ויש לי תקווה
ועכשיו לקראת ערב
יפה ושלווה


שקיעה מלוכלכת
בסגול ועשן
שמחה מפוקפקת
הגיעה בזמן

אהבה ששכחתי
ולא יצא לי לכתוב
ברירה שהייתה לי
אם אותך לאהוב.

אז מצאתי לי כוח
מחדש להתחיל
סיפור שנמשך
ללא זמן ובלי גיל

והנה לך תשובה
אם את עדיין שואלת
למה,בזמן האחרון יש לי כל הזמן נזלת."


השתניתי, אני אומר לי מבעד למראה המלוכלכת.