זה מתחיל במבטים. היא יותר רזה ממני, גם היא. אני שמנה. היא
אוכלת פחות ממני. אז אני פרה. המכנס כבר לא עולה עלי, שמנתי.
היא לובשת מידה קטנה יותר, אני כזאת ענקית. זה ממשיך במעשים.
נתחיל לשמור קצת, בלי מתוקים. טוב, גם פסטה זה משמין. וגם לחם.
אז נאכל סלט. סלט זה משביע. ואולי גם גבינה. או פרי. והעיקר
לשתות מים או דיאט. שלא נשמין. אחרי זה מגיע הבולמוס הראשון.
בורקסים, גלידה, עוגה. שאריות הבולונז שאמא הכינה, קצת לחם עם
שוקולד, וכמובן לא לשכוח להוריד הכל עם איזו קולה טובה. אחר כך
מגיע הדיכאון. שמנה, שמנה, למה אכלת? פרה. אני שונאת אותך,
תמותי! בכי, אומללות. תסכול. חיפוש אחר אלטרנטיבה. ואז מתחילה
האובססיביות. נספור קלוריות, ככה נאכל מאוזן. פסטה זה 200
קלוריות, סלט עם גבינה זה רק 50... נאכל עכשיו הרבה, מחר יהיה
צום. כמה קלוריות יש בחביתה? ובפרוסת גבינה צהובה לייט? ובעלה
חסה? ובגזר גדול? יאללה, דיאטה. 1200 קלוריות ליום. מה, זה
בריא. קצת נרזה, יהיה בסדר. ונעשה הרבה ספורט. זה בריא. אחר כך
מגיע הבולמוס השני. אבל למה אכלת את זה? הלך לך כל כך טוב..
הורדת שני קילו בשבוע.. לא אכלת יותר מדי, ועשית הרבה ספורט..
אז למה התנפלת על המקרר? דמעות, תסכול נוסף. טוב, נוריד את
הקלוריות. 800 ליום, לא יותר. ויותר ספורט. בולמוס נוסף.
והפעם, תוך הכאב והצער, הדמעות והמרירות, הדרך לשירותים קרובה.
שתי אצבעות לגרון... והופס, הכל בחוץ. מה את עושה? מטומטמת! זה
לא בריא! כן, אבל זה מהיר... לא, אסור! ואולי בכל זאת?... לא!
רק פעם אחת. רק הפעם וזהו... רק כי אכלת כל כך הרבה... רק
הפעם.
ואחרי האומללות, וכי הבטחת שלא להקיא שוב, את מחליטה לאכול
פחות. כדי לא להתפתות, כדי לא להוציא הכל בדרך אחרת. 400
קלוריות ליום. לא צריך יותר. וספורט! תעשי ספורט! ככה תורידי..
כן. תמשיכי. למה את לא מרזה? טיפשה, הכל בגללך! תאכלי פחות!
הנה, זה מתחיל לעבוד... חמישה קילו פחות, עשרה קילו פחות...
היי, מתוקה, הכל בסדר? את נראית נורא עייפה. את בטוחה שאת
אוכלת מספיק? ישנה מספיק? שותה מספיק? כן, כן, אני בסדר.. אל
תדאגו לי, אני בסדר. רזית קצת, לא? כן.. יפה לך. תודה. רק עוד
קצת, ואני אהיה מושלמת. רק להמשיך בדיאטה!
חמודה, את מרגישה טוב? כן, כן... רק חולשה רגעית. את בטוחה?
כן, הכל בסדר... רזית נורא, את אוכלת בכלל? בטח שאני אוכלת.
ואני צריכה להוריד עוד קצת. מה פתאום להוריד? את נורא רזה! לא,
לא.. יש פה צמיג, רואים? מתוקה, את מתחילה להפחיד אותנו..
תפסיקו, תעזבו אותי. אתם לא רואים שאני שמנה?
רק עוד קצת.. עוד שני קילו ואני אפסיק. טוב, אולי עוד שלושה.
עוד חמישה וזהו! חייבת לרזות, אני כזאת שמנה... מתוקה, תפסיקי,
כולך עצמות! תאכלי משהו. אני בסדר, תעזבו אותי! את חייבת
לאכול! לא, לא לאכול. אתם רוצים שאני אשמין ואהיה מכוערת! עוד
קצת.. רק עוד קצת.. אני אהיה מושלמת. יפה. רזה. כולם יאהבו
אותי...
אבל מתוקה, אנחנו אוהבים אותך. בדיוק כמו שאת. בבקשה תחזרי
לאכול.. בבקשה...
מוקדש למישהי... שכולם רוצים שתבריא. אני אוהבת אותך. |
