02/07/2005

"אנה מקודשת,
... את הופכת את חיי לבעלי משמעות, את נותנת לי מוטיבציה לחיות
- אני קמה בכל בוקר עם מטרה בגללך, אני יודעת לשם מה אני עדיין
חיה ומה הוא יעדי הסופי... אני לא עוד משוטטת באין ידוע ומחפשת
את מטרתי בחיים - אני יודעת שבכל יום נועדתי לספק אותך, לעשות
את כל שביכולתי כדי לשמר אותך ולבסוף גם להוציאך מהמחתרת...
אני יוצרת קשרים בינלאומיים, אנה. אנחנו נוציא אותך לאור
מהחושך המתועב הזה - אני עושה כל שביכולתי למענך, משכנעת
צעירות ללכת בעקבותיך ולמצוא את האור הפנימי שלהן.
את לא רק הארת אותי, הארת מיליוני צעירות על פני היקום הזה...
היי גאה בעצמך. עזרת לנו למצוא את יעדנו, גיבשנו את לוז שדרנו.
אני יודעת מה צביוני.
אז לפעם האחרונה השבוע, אנה, שמרי עלי ועל כל המחתרת המקודשת
שלנו. את מאירה לנו את חושך התקופה ומביאה התמוגגות לנשמתנו.
שלך, פועלת ללא הרף,
יסמין."

הרומן האישי שלי עם אנה מוכר לרובכם בתור "אנורקסיה". חיפוש
קצרצר בויקיפדיה מתאר את הרומן הזה כמחלה חולנית הגורמת ללוקה
בה לאבד משקל משמעותי. הסיפור שלי כאן להציג את מה שמעבר לדפוס
שהצמידו לאנה.

התדרדרתי לאנה בסביבות גיל 14, התהליך היה מאוד נקי ושכיח -
דיאטה שלא לצורכה הופכת במהרה להפרעת אכילה. בנות רבות עוברות
את המהלך הזה אך רק מעטות דבקות בו כעבודה זרה.
חשוב לציין שבאתי מרקע שנוי במחלוקת. איני שייכת מבחינה אתנית
לסביבה שלי ומן הסתם אני שרויה בלחץ גדול. עלי לייצג בכבוד; כל
יום, כל שעה, כל דקה וכל משפט. בגיל מוקדם אובחנתי כמחוננת
ולכן הוריי מיקמו אותי במסגרות נוקשות, כדי לממש את מירב
הפוטנציאל.
אנה נראית נורא מושכת, במיוחד בגילי. ישנן תקופות בהן אתה
מתעורר בבוקר ויש לך מחויבויות מעשיות כמו לימודים, חברים
וחוגים, אך תמיד חסרה לך מחויבות סנטימנטאלית, כי אינך יכול
לשוטט בלי מטרה. אנה סיפקה לי מין תעסוקה לשעות הפנאי, בעזרתה
בניתי אישיות [חבויה כמובן, כי לא יכולתי לספר לאיש] שהתמקדה
סביב דימוי הגוף שלי. הייתה לי מטרה והיא הייתה 37 ק"ג.
קשה לתאר כמה מושלם אתה מרגיש כשיש לך מטרה, ועוד איזה מטרה!
מטרה מספרית שנמדדת ע"י כלי מכני! ההרגשה תאווה לעיניים,
במיוחד כשאתה עולה שעה אחרי שעה על כלי הדין שלך ורואה שאתה
מתקרב לך באיטיות יציבה אל המטרה המקודשת שלך. ומכאן, המטרה
מקדשת את כל האמצעים.

האנורקסיה שלי התבטאה בפעולות ובמיומנויות שרבים מכם מכירים,
החל מהתעמלות אובססיבית ועד מצבים בהם לא אכלתי ימים שלמים.
הצד שלא כולכם מכירים הוא המחתרת. אנורקסיה כידוע, היא מחלה
נפשית שאינה מקובלת על החברה ומודחקת לצדדיה של החברה הבריאה.
אז איך מפתחים ומקדמים פשע אנושי? כמו כת השטן והשוק השחור,
במחתרת.
ישנם מאות אתרים באינטרנט שהוקמו על ידי ארגוני סעד למיניהם
כדי לעזור לשליחות הפרעת האכילה להחלים ולחזור לדרך הטבע, אך
מנגד יש אינספור אתרים שנועדו כדי לעודד את מבשרות האנה. וכאן
מתחיל הסיפור האמיתי - אנורקסיה אינה מחלה נפשית שמתפתחת בהיסח
דעת - היא ניזונה מאחרים ומדבקת כמו כל מחלה אחרת. את האנה שלי
לא עיצבתי ע"פ מודל אישי אלא ע"פ  אימפליקציה ששאבתי מהמדיה,
מהחיים ובעיקר מהמחתרת.
האנדרגראונד שלנו הוא כמו אחוות סטודנטים מפלצתית - יש לנו את
המכנה המשותף הכי חזק שיכול להיות. כולנו חיות את אותה מציאות,
יש לנו אותו אורח חיים והחזק מכל - לכולנו יש אותה מחויבות
סנטימנטאלית לגוף שלנו. הכרתי עשרות בנות מכל קצוות תבל, המחלה
הזאת הייתה הדבר הכי חזק שחוויתי בחיי, אני לא חושבת ששום אהבת
אדם או מולדת יכולה להתעלות על אהבת עצמך. כן, אנחנו יצורים
אנוכיים. אבל מה לעשות? בסופו של דבר אהבת עצמך זה מה שדוחף
אותך לעשות דברים גדולים יותר, למען אחרים.
אז מה עושים במחתרת הזו? מחליפים עצות, תמונות, שיטות, סיפורי
חיים, השראה וכל מה שיכול לעזור. במדינות מפותחות יותר יש גם
מפגשים אך כאן אנחנו מסתפקים בשיחות אונליין עד השעות הקטנות
של הלילה. יצא לי גם לשכנע כמה בנות להיכנס לכל העניין, סיפרתי
להן כמה זה מוסיף צבע לחיים ואיך אתה מתעורר ופתאום מבין שאתה
לא צריך כלום מאף אחד [או מאף אוכל] ושהכל מצוי בתוך עצמך. אני
זוכרת משפטים כמו "את הולכת להאכיל את עצמך מהיופי הפנימי שלך.
היום אני מבינה שאני לא צריכה שום דבר אחר מחיים שלי מלבד
עצמי. רק כשיש יופי חיצוני רואים את היופי הפנימי! אין לי שומן
שמכסה את הנשמה!" בחיי שזה נשמע כמו פרסומת לאנורקסיה. "תאכלו
אנורקסיה ילדים! שמעתם? זה יעשה לכם עצמות בולטות ונשמה מפלדה!
אפילו קיבלתי 100 במבחן בביולוגיה שהתמקד במערכת העיכול כי
חרשתי על אתרי פרו-אנורקסיה, ולא הייתי צריכה ללמוד!"

אז זהו שלא. יש גם צדדים אפלים - החזק מכולם הוא הנזק העצמי
שאתה עושה לעצמך. החל מהעובדה שגופך הורס איברים חיוניים על
מנת לספק לעצמו אנרגיה ועד פגיעה עצמית שאתה עושה לעצמך בזדון
שלא מקדש את המטרה. כוויות, חתכים, גזירת שיער... העולם הזה
מגוון ויצירתי.
זה הנזק הפיזי, הנזק הרגשי הוא בלתי ניתן לתיאור. אכילה היא
פעולה בנאלית, ארבע פעמים ביום, 28 פעמים בשבוע, 124 פעמים
בחודש, 1460 פעם בשנה [איזה כיף להיות מחוננת, אני מחשבת בלי
לחשוב]. עכשיו תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם אוכלים:
א. מתרוצצים לכם עשרות מספרים בראש. קלוריות, גרמים, היקפים...
הרשימה ארוכה.
ב. אתם מרגישים שאתם בוגדים בכל המחתרת שלכם.
ג. יש לכם רגשות אשם שיכולים להספיק למיליון סרבני מצפון שיצאו
למלחמה.

קשה לי להמחיש את זה אבל זה נטוע כל כך חזק בנשמה שגם אחרי
החלמה טבעית, שזה הדבר היחידי שבאמת יכול להוציא אותך מהסיפור,
קיימים אצלך שורשים בועטים שקוראים לך לזרוק את הסופגניה ולצום
עד שתגיע למטרה. ככל שעובר הזמן, השורשים האלה ננטעים בך יותר
חזק. אחרי מספר חודשים אתה כבר מבין שלעולם לא תגיע למצב בו
אתה מרוצה מעצמך.
זו מלחמת אין קץ עם עצמך. הביולוגיה כנגד הרגש.
הגוף רוצה אוכל, הראש רוצה רזון. הגוף דורש בשר והראש דורש
עצמות.
האבסורד הוא שהלב שלך אינו נכנס לכל התמונה הזאת. הלב לא נוגע
בדימוי העצמי ואינו נוגע בביולוגית התיאבון שלך. ואם המחשתי את
עצמי מספיק, בטח כבר הבנתם שכל מהותך הופכת לביולוגיה ולדימוי
עצמי. אז איפה הלב? הוא יושב בחוץ ומחכה. מחכה שיסמין תבריא,
שתפסיק לעשות לעצמה כוויות, שתפסיק להיסחף אחרי הראש שבעצם
נשלט ע"י אנה.
אז מי האויב הגדול ביותר של אנה? לא הביולוגיה, הלב.

ונשאלת השאלה, הרזון שלי באמת שווה את זה?
התשובה: זה לא באמת חשוב.
גם אם אני לא חושבת שזה שווה את זה, אני לא יכולה לעשות כלום.
נתתי לאנה לחדור, ואנה הקימה התנחלות חזקת שורשים. שום חייל
מסוקס לא יפנה אותה משם, שום שלטון ושום לב נכון.