לפני חצי שנה הייתי בבית של דוני. צפינו בסרט דוקומנטארי על
אישה שעברה ניתוח להגדלת חזה. כל הדיבורים האלו על ניתוחים
עוררו בי איזו שהיא תחושה להימנע משיחות עם קלרה.
קלרה היא דודה שלי והיא אישה נורא מודרנית. היא מתלבשת בפרוות
והרבה הדפסים של נמרים ואריות, ותמיד יש לה עגילים עם חישוקים
שנראים כאילו משהו יקפוץ דרכם. דוני הבטיח לי שנשחק בסוניק
פלייסטיישן החדש שההורים שלו קנו לו לכבוד יום הולדתו. אבל
האמת היא שרציתי גם לצפות באיזה סרט דוקומנטארי על ניתוחים. אז
דוני הסכים שנצפה בכמה. באחד הסרטים שהיו על איש אחד עם דלקת
קרום המוח שמתי לב לתסמינים שיש למחלה. דיכאון, עייפות, ובטח
יש גם צלקות בגלל הניתוחים. ואז זה בא לי. הבנתי שלדודה קלרה
יש דלקת קרום המוח. הרי נזכרתי שקלרה ממש מדוכאת בזמן האחרון,
בעצם היא באה אלינו רק בגלל שאין לה כוח לעבוד ולעשות את מטלות
הבית אז אבא שלי הציע לעשות זאת במקומה. אז דוני ואני חזרנו
לבית שלי שהוא 328.08 יארד מהבית שלו. אבא היה בעבודה ודודה
קלרה הייתה בחדרה, ישנה. הבטן קרקרה לי אז פתחתי את המקרר
ומאחוריי עוגת השוקולד שאבא הביא לכבוד בואה של קלרה מצאתי
מוח. מוח אמיתי עם כל המרכיבים שיש למוח. ורדרד, עם פיתולים,
ועגול. דוני ישב ואכל את העוגה ואני חשבתי וחשבתי מאיפה יכול
היה לצוץ המוח המסתורי הזה. ואז זה שוב בא לי. המוח של קלרה.
"דוני, המוח של קלרה!"
"מה זאת אומרת "המוח של קלרה?"
"אני מנסה לומר שהיא שכחה את המוח במקרר."
"אתה חושב שאפשר להוציא מוח מהגולגולת?"
"בטח, אבל רק מבוגרים יכולים, יש להם שיטות, אתה יודע."
"אז מה אתה מציע שנעשה?"
הצעתי לדוני שנתחיל משימה חדשה.
המשימה נקראת "להציל את המוח של קלרה" וזוהי משימה לסוכנים
מיוחדים של היחידה למשימות קשות במיוחד.
תמיד רציתי להציל מישהו ועכשיו זו ההזדמנות שלי ושל דוני לעשות
משהו באמת חשוב.
כל מה שנשאר הוא לתכנן את ה`מאסטר פלאן`. חשבתי לעצמי שמי
שצריך לעשות פה את העבודה הקשה הוא אני, כי היא דודה שלי -
ודוני לא צריך להתאמץ כל כך. אחרי הכול הוא נתן לי לשחק
בסוניק.
"אבא שלי יחזור עוד חצי שעה מהעבודה שלו, יש לנו רבע שעה לבצע
את המשימה ללא תקלות," אמרתי.
"רגע, אם אבא שלך יחזור רק עוד חצי שעה אז למה יש לנו רבע
שעה?" התלונן דוני.
"למה אתה חושב שהוצאתי את העוגה? רק בשבילך??? גם סוכנים
מיוחדים צריכים מזון מיוחד, עכשיו חכה כמה דקות, אני רוצה
פרוסה".
גמרתי את הפרוסה וחטפתי פנס מקופסת הכלים של המועדון שלנו
"מועדון הסוכנים המיוחדים למשימות קשות במיוחד". אני הובלתי
ודוני עקב אחריי, עם קסדה מאירה ואני עם הפנס והמוח. הילכנו
לאט ובשקט כדי לא להעיר את קלרה. כמו שאמרתי היא ישנה.
דוני הזיז את הראש שלה לצד שמאל ואני החזקתי את המוח.
"טוב אתה מוכן? שאל דוני.
"כן אני מוכן," עניתי.
דחפתי את המוח ממש חזק אבל הוא לא נכנס.
"דחוף חזק יותר," לחש דוני.
"אבל אני עושה זאת וזה לא מצליח, המוח לא נכנס לגולגולת".
"אוף זה לא עובד", אמרתי.
"כן, בטח בגלל השיטות שלמבוגרים יש".
חיפשתי כפתורים ומצאתי צלקת על העורף של קלרה.
"אתה חושב שאולי צריך להחזיר את המוח דרך הצלקת הזו?" שאלתי.
דוני החליט לנסות. דחפתי חזק וחזק יותר עד שקלרה התעוררה.
"מה אתם עושים כאן?" אמרה בזמן שהתלבשה בשיא מבוכתה.
"אממ... דוני תגיד לה".
"האא... אנחנו רק רוצים לעזור לך".
"מה? אבל איך?" היא שאלה נבוכה.
הוצאתי את המוח מאחוריי גבי ולקלרה עלתה הבעה רגזנית על
הפרצוף.
"כמה פעמים אמרתי לך? אני לא אוהבת כשנוגעים באוכל שלי,"
אמרה.
"א... אבל על מה את מדברת? על עוגת השוקולד? לקחנו רק 2
פרוסות".
"לא! אני מדברת על הכרוב שלי, אתה יודע שאני בדיאטה, למה אתה
נוגע בו?"
הבנתי שהמוח הוא בעצם כרוב דיאטטי מיוחד שנקרא כרוב אדום. כמה
מוזר שאפשר להיכנס לכזו בעיה כשלא שואלים מראש.
"רגע, אבל מה עם העייפות והצלקת?" שאלתי בתימהון.
"הצלקת אצלי מגיל 6 כשאחיך הפיל אותי על הגדר והעייפות היא עוד
תופעת לוואי של הדיאטה. תעשו לי טובה, גם אתה דוני. בפעם הבאה
שתרצו לשחק במשחקי הסוכנות שלכם אז תודיעו לי כמה ימים לפני
שאהיה מוכנה, טוב?" קלרה אמרה ונאנחה.
מאז עברה חצי שנה ואני כבר בוגר. אין לי צורך במשחקים המטופשים
הללו אבל לפעמים כשאף אחד לא רואה אני מוציא את קופסת הכלים של
הסוכנים המיוחדים למשימות קשות במיוחד ומדמיין שאני שוב בן
14.

"לסבתא לילה, אני בטוחה שלא רע לך".