נכמרתי כמר בדרך אל ים
ואלי רחמייך לא באתי
ואלי פאתך בשדה של כולם
לא צלחו פעמיי,
לא הגעתי
למודות עונג צלף אוויר במעופן
התכסו אברותיי אבקייך
אך אבוי, בין ידייך הותרתי אותן
בצאתי אל הדרך אלייך
לא שרתי אותך עוד היום מעורי
לא נשאתי את שמך על שפתיי
עתה, מסתופף בצילי אם הדרך,
עולה שוב צלילו באוזניי
עשבי קיץ אוחזים רגבים דמויי אבן
נואשים להיניק גבעולם
את עוד שם?
ואם כן, הזוכרת
כיצד נאחזתי כמותם?
אי אז
כשנגליתי לי בעיטורייך
נידמתי לי גבר בראי גופך
שיערתי בנפשי את נפשותייך
נותרתי הדיוט מול בכייך
כאז
כשסהר הולם בשדייך
הומה שוב בטני מזונך
אך ראי,
השמש עולה עוד עלייך
וראי,
עודני כאז לצידך. |
