04:54


יש כאלה שסבורים שדווקא כשאדם כואב הוא מרגיש שהוא חי, שמשהו
במצב הזה מושך את הרגש לקצוות שלו, הופך אותך למודע יותר מכל
בחינה קיימת. כשאני מרגישה כאב, הכל הופך לבלתי נסבל.

עשיתי טעות שאף פעם לא אמרתי לך כלום במיוחד ברגע ההוא שהאור
שבר קרניים ראשונות מבעד למסכות העבות שלנו, אולי לא היה לי
דבר להגיד. כל שיכולתי לעשות היה להסתכל עלייך ולעצום עיניים
בכבדות כל כמה רגעים, לא יכולתי להאמין ומעל הכל פחדתי מהשניה
הזאת שהמבט שלך יתצלב בשלי ואז כל הדמיון שלי יהפוך למציאות.

מה כבר יכולתי להגיד? שאני אוהבת אותך? שנוגעת בי צמרמורת
עדינה כשאני שומעת אותך? הריי זה לא הגיוני, זה לא אמור להיות
קיים.
בזמן אחר, ביחסים אחרים, היינו יכולים להיות יחד, להרגיש.
במערכת היחסים הזאת לא נשאר מקום לרגש, זאת הזיעה המשותפת
והאנחות הקולניות שתפסו את מקומו. אבל הוא התקיים, בי.

כל פעם זאת הייתה טעות מחודשת, לראות אותך, לתת לך לנגוע בי,
להתקרב אליי עד שזה הכאיב, הכל אוסף של שיקול דעת מוטעה, אהבה
גדולה מידי, ערמות על גבי ערמות של כאב. בסוף תמיד נעמדתי מולך
בחיוך מתנצל כזה שמנסה להסתיר את ההתרגשות. נחסך ממך לראות את
כל מה שגרם לי להופיע. את ערמות הכאב החליפו ערמות של אכזבה,
בקע עמוק של תיסכול והרגש הזה, האהבה הזאת שכולם מבקשים
להשתיק,אהבה שאני מתאמצת לשלול את קיומה.

אם כל היחסים האלה היו מבוססים על מערכת מסועפת של שיקולי דעת
מהירים מידי, של יצרים שדורשים לבוא על סיפוקם, של טעויות הריי
שהטעות הגדולה מכולן הייתה שחשבתי שאכפת לך, שחלק ממך מצטער,
שהיית רוצה שיהיה יותר טוב, קצת יותר טוב.

אני מנסה להשתיק את הכל, את המחשבות והרצונות, את הגעגוע
התמוהה למשהו שלא קיים, גרוע מכך, למשהו שכלכך קיים עד שהוא
מקיז אותי על הקירות במנות קצובות, לוקח את האויר ממני באנקות
של יאוש חסר תקדים.
אני מתגעגעת למשהו שאני לא מסוגלת לחיות בו.


"את לוחשת תבוא אליי עכשיו
תדבר איתי בשקט ותקלף את הבגדים מעלי
עוד פעם אחת ודי"