הייתי נהר סקרן וגועש,
המלטף בכמיהה
סלעים וחופים...
מדי פעם עגנתי
באגמים
רחוקים.

עד שנטעתי
שורשים צעירים
בצל עץ איתן וגבוה,
עץ החיים השלווים.
ענפיו חיבקו והגנו מכל...
בבטחון וברוגע
העזתי לגדול.

לתוך השלווה
חדר קול מפל מים
זורמים, סוערים,
וכל כך מזמינים.
לרגע קיוויתי
לחזור ולגעת
במה שלפני כן
הייתי אני.

הושטתי ענף,
גל רק ליטפתי.
ריח החופש שיכר את חושיי...
בקולו המתוק לחש לי הנחל:
"שחררי ..."

נתלשתי, נסחפתי...
מהעץ העזוב
הסתרתי מבט.
"אני אחזור"!
אך לשוב לא נחפזתי,
וללא שורשים
טבעתי.
לעד?