בס"ד שישי 10.30   05.08.05

הולכת הביתה, דרך העירייה, פוגשת בגבר. הוא  אדיב ונחמד.
מקשיב לצורך שלי למצוא עבודה. נראה לי כי הוא יכול לעזור. הוא
נכנס בין שורת האיקליפטוס לכיוון הפוך ממני, ובזה נגמר העניין.
מאוכזבת.
הנה אני מרחפת מעל הבריכה. שוב, רואה את עצמי מרחפת מעל, ומתחת
שוחים אנשים. אומרת לעצמי שאני יכולה לעצום עיניים כי הרי אני
כבר "שוחה" אוטומטית. אני רואה בברכה שתי שמנות שוחות בבגד-ים
זהה. שלם שחור עם צבע לקישוט מלפנים. מזכיר חולצה שלי. אני
רואה את רגליהן השמנות, מתנחמת בלבי כי אני לא השמנה היחידה.
(לא שמנה נשפכת אבל מלאה למדי, עדיין בגבול הטעם הטוב). ממשיכה
לרחף, אבל משהו מפחיד אותי מונע ממני מלשקוע לתוך תרדמת בזמן
הרחיפה, שמא אפול. עוד נראה לי כי האנשים שוחים לאורך הבריכה
במקום לרוחבה כמו שצריך היה להיות. ואני מסבירה לעצמי שזה
בסדר, גם אני שוחה לאורך ולא לרוחב.
אחר כך, מתעוררת קלות, ונרגעת לגלות כי אני במיטה הבטוחה.
והנה אני הולכת לאולם תרבות. מוכר לי מחלומות אחרים. עולה
במדרגות עד הגיעי למקום שבו זמרת עושה חזרות בשירה. במסלול
סובב כסאות קהל, נערות נשים וילדים מדלגים למקצב המוזיקה עם
כיוון השעון. אני מצטרפת לי למעגל הדילוגים, תוהה בלבי אם אלו
משמשים רקע לשירת הזמרת. מצטרפת למעגל, מדלגת לי ורואה את כל
הפנים חולפים על פני, חלקם שערם מתבדר ברוח, קלילים יותר
ופחות. ואני מדלגת נגד כיוון השעון. לא שמתי לבי לכך. אבל שמתי
לב שקשה לי לדלג, אני מרגישה שמשהו מושך אותי "אחורה". לכוון
הנכון של הזרם.  של כולם.
אני מבחינה בפינת משחק לצד אותו מסלול. אמא ובתה. היא החליטה
"להתנחל" בפינת המסלול, לא מפריעה לאיש, ושם היא תולה לייבוש
את חפצי הילדה.
יורדת במדרגות למטה, כאילו החוצה. וזהו.
זה החלק ה"אפל" של החלום. היציאה החוצה.
דומה לחלומות אחרים בהם יוצאת אני החוצה. לא קורה כלום. אבל
מועקה בלב ישנה גם ישנה.
אני בבית. שכנה חרדייה, שיש לה 4 ילדים בדירת 2 חדרים, ננעלה
בבית. איבדה המפתח או פשוט לא יכולה לצאת. אני מחפשת דרך לעזור
לה, דרך המרפסת שפתאום כאילו צמודה קיר לקיר אלי. אבל אני לא
מצליחה. ואני אפילו יכולה להיכנס אליה הביתה כי הבית לא נעול
בכלל.
אז מאיפה היא לא יכולה לצאת, אם אני יכולה להיכנס אליה הביתה
חופשי? אין איש בבית, והיא לא פוחדת להשאירו פתוח. אני מחפשת
משהו לעזור לה, מפתח, לא מוצאת ויוצאת משם.
אז כמה בתים יש לה?
והנה אחותי עוברת מהקיבוץ שהוא כבר ישוב קהילתי עם כונס נכסים,
היא עוברת עם משפחתה לעיר ליד הקבוץ. היא ובעלה ימשיכו לעבוד
באותם המקומות. כי הרי זה כבר לא קבוץ, המשכורת ממילא נכנסת
אליהם. הם לא חייבים כלום. מוזר לי שכל כך מהר הם עוברים דירה.
ללא הכנה מוקדמת.
והנה אני נוסעת במשאית טרמפ. מישהו שבמראהו יש מהגסות, שחרחר,
בריא גוף, כמעט דורס אותי כשהוא פונה ימינה. פתאום אני בתוך
המשאית, משאירה הודעה לחיפוש עבודה, על משאית שנוסעת לפנינו.
אני אומרת לאותו נהג שבאדיבותו לוקח אותי שלא רואים את מספר
הטלפון. הוא מאפשר לי עוד להתקשר למספר, ואני שומעת את הצלצול
שלו במשאית שלפנינו.
אבל אז אני אומרת לו הרי אני יודעת את המספר, אבל מי שיראה
הודעה חצי שלמה לא ידע, הוא רואה רק חלק האחרון של המספר.
אין מה לעשות, נפרדות דרכיהן של שתי המשאיות, ואני יודעת כבר
שלא אקבל כל פניה.
כי המודעה שכתובה על המשאית הקודמת, פשוט לא שלמה...

ואז התעוררתי.

אז מה היה לנו פה?
הייתה התעלות. הנשמה עלתה מרחפת, מסתכלת מלמעלה על קשיים.
מקבלת פרופורציה אחרת לאירועים. אך גם היא ידעה, כי אסור
להירדם בשמירה. יד על הדופק תמיד צריך.
והנה מודעת חיפוש עבודה. משהו תקוע. כי המודעה אולי מונחת
במקום הנכון, אבל היא איננה שלמה.
הליכה נגד כיוון השעון, נגד זרימת האנשים.
צריכה למצוא את הכוון ולא ללכת נגד הזרם. ומהו הכיוון?
הירידה במדרגות ויציאה החוצה, מועקה.
צריך להמשיך וללכת לעבודה הסזיפית הזו, של חיפוש עבודה. לא
להתייאש. ללכת עם הכוון לא נגד.
יש אנשים טובים בדרך, שגם אם נראים הם כמו דורסניים, לעזרה הם
באים.

ובמה אתעודד לי עוד?