עוד פעם לא הרגשתי כלום.
שוב חלול.
אותה הרגשה, שהיא לא ממש הרגשה, ממלאת אותי מחדש, יותר מידי,
כמו בניסיון לגרום לי להקיא.
כל יום שישי.

שנתיים לפני, היום הראשון, חיוך על הפנים וניצוץ אושר בעיניים
- כמו תמיד. כך זה היה תמיד. כך אכתוב.
שנתיים לפני, אני מתחיל מחדש,
היום הראשון:
כולה מהודרת, לבושה יפה. מדהימה!
כן, שוב פעם האהבה הישנה, כמו תמיד...
ושוב להתחיל מחדש? שנתיים לפני והיום הראשון?
תמיד זה כך, כך כתבתי.

הרגש נעלם.
הוא לא נמוג, התפוגג, נגוז... פשוט נעלם.
כמו כשאדם פשוט מת, הוא פשוט מת.
אין תהליך או דרך, הוא פשוט מת. וכל מה שלפני זה, פשוט חיים
הולכים ונרקבים. ספק אם למטרת המוות.
אני סוטה מהנושא! שוב!
כך אני כותב.

אבל לא באמת כותב.
משטה באנשים, בטיפשים שמאמינים.
אפילו ההורים לא מבינים, אפילו החברים. וכשהם לא מבינים, כשהם
לא תומכים, מי יתמוך במקומם?

והכל תוצאה של הריק.
הרי עוד פעם אני לא מרגיש כלום.
ושוב חלול.
זאת אותה ההרגשה, אותה הרגשה!
כל יום שישי,
וכל יום שבת,
וראשון ושני ושלישי וחמישי...
שבוע אחרי שבוע, בלי סוף.

ואיפה יום רביעי?
הוא לא נעלם. בו מסתתר החיוך והניצוץ אושר.
בו מסתתר כל מה שצריך להסתתר בו.
כמו תמיד, כך אני כותב.