דוסי פרנקל / כשעצוב לך |
יום רגיל בו הכל מאפיר
אתה איבדת את דמך
אתה איבדת את נשימתך.
יום אחרי אנחנו עומדים
אתה מחבק חזק כל כך
אתה נשען כדי לא ליפול.
אני בוכה עליך,
בשבילך
אני כואבת אותך.
ואתה עומד לך שם,
ראשך נעלם בין ידיך
ליבך שבור לרסיסים
ואין כניסה.
אני צורחת לשמים,
אוספת את שברי נשמתך.
ואתה עדיין נשען,
הרגליים נרדמו מזמן,
אני מחזיקה כל כך חזק שלא תישבר
אתה נשבר מבפנים ואני מנסה לאסוף
את ליבך,
נשמתך,
אהבתך.
ואתה מפסיק לנשום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|