הוא רצה, אבל היא ברחה.
היא רצתה, והוא נשאר.
בסוף לא קרה דבר, אך משהו באוויר נשבר.

אז לא יהיה מה לספר לנכדים,
ואולי בכלל לא יהיו כאלה.
ותמיד עדיף לה שלא, אפילו שנחוץ,
כי ככה הרבה יותר בטוח.
הרבה יותר בטוח לוותר.

אז הם מחכים שהמשיח יפרוץ,
והנה הוא פרץ, אבל היא עדיין מחכה.
אז ככה זה, ואולי רק בישביל שהנכדים לא ישמעו דבר,
היא עדיין מחכה,
וסבא פתאום הבין, שש עשרה כבר מזמן עבר.