תמיד צועקים ססמאות,
מצדדים בשלום,
מרססים קירות בססמאות:
'כן לשלום לא לאלימות'.
ואחרי שמסיימים הכל,
הולכים לדפוק את הראש,
בדרך לאנוס מישהי,
לדפוק למישהו מכות רצח,
ובימים משעממים סתם להרוס כל דבר בדרך.

נכון?
כי ככה זה....
זה מה שכולם עושים,
בסוף היום,
אחרי כל הריסוסים,
אחרי כל הססמאות,
כשאף אחד כבר לא ממש מסתכל,
בסוף היום כשכבר די מעלימים עין,
נורא קל ללכת ולעשות כל מיני דברים עם חברים,
"בשביל לחזק את הקשר".
והרי לדקור מישהו זה תמיד נחמד.
לשבור איזה חלון ראווה ולשרוף גן שעשועים זה גם מוסיף.

אנחנו כל כך מצדיקים את עצמינו כל הזמן.
הרי צעקנו לא לאלימות,
אז מה???
אנחנו כל כך חולניים, ואנחנו לא רואים את זה עד שזה קורה לאחד
מאיתנו. עד שפוגעים בנו ואז אנחנו מתעוררים.
אני התעוררתי. ואני לא אוהבת לראות את זה.