את יושבת לך בחדר. הכול שליו, הכול שקט. את מריצה בראשך את כל
מה שעברת בחייך עד עכשיו. את לא באמת יודעת למה את עושה את זה,
הרי זה מכאיב לך כל כך. או אולי את כבר נהנית מהכאב... כאב
מוכר וידוע. את חושבת על כל אלו שפגעו בך. זורקת שמות בצרחות.
יורקת דם מהגרון. מנסה לחשוב - מה הלאה? מה באמת יביא היום?
תהיות סתמיות שכאלו.

עינייך נחות על הסכין שליד העכבר. כן, יש לך סכין קטן ויפה ליד
העכבר. מבריק, כסוף. בתוכו את רואה את ההשתקפות שלך. עקום...
הכול עקום לך פתאום. הכול נמרח, מנצנץ כאילו זה לא באמת שם.

לא כל מה שנוצץ זהב.

את לוקחת ביד ימין את הסכין. מחזיקה אותו מול הפנים. בוחנת את
בבואתך שוב ושוב. ברגעים כאלה את מרגישה שאם מישהו היה רואה
אותך, הוא ודאי לא היה מבין. גם אנשים שהיו שם, באותו רגע
יקומו נגדך. לא יתנו לך, לא יאפשרו לך. לא ירצו שתחתכי. אבל את
רוצה, כל כך רוצה... כל כך רוצה שאת כבר יכולה להרגיש את חוד
הסכין, שניה לפני שהוא חודר לבשר.

והסכין ננעץ. עמוק עמוק. את משרטטת קו ישר ומדויק. תמיד אהבת
סימטריות, שלמות. מצחיק, דווקא את, עם הפנים הכל כך עקומות
שלך. דווקא את אהבת לראות את הכול ישר ונכון. פרפקציוניסטית של
ממש.

והנה זה מופיע, בבשר החי, טיפות אדומות ויפות שהופכות אט אט
לנהר של דם זורם ונוזל. הכול שקט לך פתאום. ברגע זה את שלווה.
אמיתית. כנה. יפה. כן, ככה את יפה. עם הדמעות בעיניים, עם
הזרוע החתוכה, עם הדם שנוזל על הרצפה, טיפה אחר טיפה... עם
השיער המבולגן, עם המבט החולני אך הרגוע בעיניים. בעיניים שלך.
העיניים הכי יפות בעולם. ועכשיו כבר לא אכפת לך שיסתכלו.
שיבחנו אותך... מצידך, שכולם יזדיינו, שכולם יקפצו. הם - כבר
לא משנים לך דבר.

כי את חתכת. חתכת מהם, חתכת מן המציאות.

עכשיו טוב לך.


לפעמים זה מין צורך כזה...

לחתוך בבשר החי.