השוטה חייך. זה כל מה שהיה, כל מה שיכל להיות.

"אתה לא יודע כלום" אמרו לו, "שוטה" הם קראו לו והוא האמין.
צעדיו כבדים, התהלך ביניהם, מביט בהם נרתעים ממגע ידו, מעוותים
את פניהם למשמע קולו הסדוק. כשחייך הם צחקו והלכו. כששכב מכווץ
מפחד על המרצפות, עיניו רטובות וגדולות מבקשות את הגנתם, הם
בעטו בו וגידפו אותו על שעיכב אותם בדרכם.
וזה כל מה שהיה, זה כל מה שיכל להיות.

עתה, כשברח מאימת הכאב שהסבו לו, עיניו דומעות ועיוורות לא
הוליכו אותו עוד בשבילים המוכרים שבהם פסע יום אחר יום. לא
הרגיש כי הכבישים המסותתים היטב התחלפו תחת רגליו לשבילים
טרשיים שהקשו על  רגליו המגושמות. אבל הוא המשיך וצעד, כי היה
חייב. וכשהשביל החיוור נעלם מתחת לרגליו, הוא מצא את עצמו מאט,
ומפחד בפעם הראשונה בחייו. הוא לבד עכשיו לחלוטין. עיניו
היבשות כעת הביטו בחשש במרחבים הירוקים סביבו, מתמשכים עד
לאופק, מתמזגים עם הכחול העמוק של השמיים מעליו.
הירוק הכחול המשכר הזה, זה כל מה שהיה בעולם, לא יכול להיות
יותר.

הוא מצא עצמו מסתובב, מסוחרר, מחפש אחיזה בנוף, דבר מוכר שאליו
יוכל לחזור. הפחד גואה בו יותר משלא הצליח. תמה מאכזבה,
הסחרחורת הכריעה אותו והוא נפל, בשנייה שנמשכה נצח, וחבט ראשו
באדמה.
עיניו נפערו בתדהמה. בפעם הראשונה בחייו החליפה את נוקשותם של
מדרכות חייו, רכותו של הדשא, מקבל אותו, מתמסר למשקל גופו,
לוחש באוזניו "אינך מכביד עליי, אתה רצוי" . כשפתח זרועותיו
מלטף ומבקש, תחושת הצינה שהיה רגיל לה כל חייו התחלפה ברכות
נעימה, מלטפת אותו חזרה, מבקשת את מגעו. לזמן מה, הדמעות היו
כל מה שהיה בעולם, חיים שלמים של בדידות ופחד פרצו ממנו
באפיקים של הקלה, מנקים את פניו מהפיח ומהאפר, נספגים אל תוך
הדשא שקיבל אותן בשקיקה, בהבנה. התחושה הייתה מעבר ליכולתו,
ולכן עצם עיניו. מצפה לכאב, לקור המוכר, לכל הדברים שהיה,
שיבואו ויגאלו אותו מן החלום המוזר שתווה לעצמו, מכל האפשרויות
שלא ייתכנו. השניות נקפו ודבר לא קרה. כשפתח עיניו באיטיות
ובחשש, הדממה קיבלה אותו. והשמיים, הנצח הכחול והמדהים הזה ,
משתקף  בעיניים שלו. והוא התמלא ייראה. מפני הגודל, מפני
הממשות, מפני אי ההבנה. כשהושיט ידו השמיים לא נרתעו. כשכף ידו
נפתחה ואצבעותיו ברעד פנו מבקשות השמיים היו שם, והוא יכל
לראשונה בחייו לחוש. המגע הרך של עוצמתם, התווים העדינים
והמורכבים של העננים שריחפו בעצלתיים במרחבים מילאו את כולו
בתחושת הכרת תודה, והוא הטה ראשו כלפיהם, עוצם עיניו ומתיר לכל
הווייתו לשיר להם. בשטף, התחושות מילאו אותו. השמש, בקרניה
ובחמימות מוחה את דמעותיו בעדינות, הרוח לוחשת באוזניו ברכות
על הבטחות של יום אחר, הדממה שלימדה את כל השירים ששר הלב,
כשרק מאזינים לו... והם היו השוטה והעולם. השוטה התמסר כולו
וחש את העולם מתמסר אליו.
והוא חייך, זה כל מה שהיה, זה כל מה שרצה להיות.

הוא לא חש, הוא לא ראה. כשבהה בשמש מתבוססת בשטפי ארגמן
ומתמעטת אל מעבר לאופק , כשחש את שיני הרוח הנעימה מתחדדות
ונוגסות בו בצינה, כשחיבוקו הכחול והמנחם של הרקיע התקדר
והתקרר והפנה לו את גבו. הוא לא ידע את הלילה, הוא לא האמין
בלילה, אבל הלילה בא. והכל נלקח.
והוא נותר שוטה.
הכוכבים והירח נצנצו באור קר, רחוקים וגבוהים, כפי שהיו כל
חייו. האדמה הפכה קשה ומגעו של הדשא הפך רטוב ומצמרר. לחישותיה
הרכות של הרוח הפכו ללעג מר ופראי, פורעות את שיערו ובגדיו.  
גופו התכדר על הדשא, מחפש את החום שניתן. לא נותר בו דבר מלבד
הבדידות ולכן לא הביא עצמו לידי בכי. הוא נותר באפילה, ממתין,
מקווה לסוף. משנקפו השעות ותמו תחינותיו ומשאלותיו, משנוכח
בחוסר הצדק ובחוסר הרחמים, הוא נוכח בעצמו, בריקנות, בחוסר
המשמעות .
ולא נותר בו כלום.

מגע אחד שברירי של קרן שמש פילח את העולם.

והשוטה חייך. כי הוא ידע כי זה כל מה שיכול להיות.