לפעמים, אני יושב בבית ומרגיש כלוא, מעין תחושה כזו של חוסר
מעש שפשוט מחרפנת אותי. לא יודע מה לעשות עם עצמי. געגועים
לתקופות שונות בחיים, לאנשים, לאירועים מסוימים שאני בחיים לא
אשכח. געגועים משתקים כאלה, שמעבירים בגוף צמרמורת ומחשבות של
מה הייתי נותן כדי לחוות את הרגע הזה שוב ולהישאר בו לנצח.
מחשבות על כל מיני סיטואציות שהלוואי וייקרו. חלומות על טיול
למדבר, לשבת על איזה הר, מדורה, גיטרה מנגנת לה ברקע, כל
החבר'ה שלי יושבים, בלי דאגות, מריצים צחוקים כמו שרק אנחנו
יודעים, ואנחנו יושבים מחובקים, את ואני, ואני מרגיש על גג
העולם. יודע שאת אוהבת אותי, מתנהל בחופשיות. כל החבר'ה מכירים
את הסטייל שלי, יודעים בדיוק מתי אני צוחק ומתי אני  רציני.
מבשלים איזו ארוחה ככה על האש. ספגטי שמנת ופטריות כמו שרק
פיליפ יודע להכין. והשעה כבר מאוחרת, ונכנסים לשק שינה ביחד,
שוכבים מחובקים, מסתכלים על הכוכבים. והולכים לישון.
קמים בבוקר, מתיישבים עם ספל תה, חצי גוף בתוך השק שינה, חצי
שני בחוץ מתמתח קלות. הידיים קצת רועדות מהקור ומתחממות להן
מהספל תה. מסתכל על החבר'ה על איך כל אחד ואחת מתעורר לו לאט
לאט, בקצב שלו. פיליפ קם ראשון והוא זה שהכין לכולם את  התה.
כשהוא ראה שכולם כבר הוא נכנס רגע לאוטו שלו, פתח את הדלתות
ושם את הדיסק של ברי סחרוף. האמת היא שהמוסיקה הייתה נחמדה אבל
זה לא בדיוק התאים, יותר כייף לשמוע את השקט של המידבר, את האש
בוערת. אבל האמת שגם ברי סחרוף התאים לא רע בכלל, הכל שלו
השתלב יפה מאוד במדבר.

לפעמים יש לי מחשבות גם על מסיבות, על המשפחה שלי, על איך בכל
פעם שיש מסיבה של בר מצווה או חתונה אצלנו במשפחה כולם מקפיצים
טקילות ביחד, רוקדים לצלילי טראנסים משוגעים ומוסיקת דאנס.
אני מאוד אוהב את הבני דודים שלי, אבל לא יודע למה, לאחרונה
אין לי סבלנות לכלום ויותר ויותר אני מוצא את עצמי יושב בחדר
בתחושה מגעילה כזאת של ריקנות ושל לא יודע מה לעשות או להגיד.

ההסבר שלי לכל התופעה זה שאני לא איתך, כן, זה מה שחסר לי
בחיים. מישהי לחוות איתה חוויות, ליצור איתה זכרונות כייפים,
להגשים איתה חוויות. וזה אולי נשמע כבד עכשיו כמו אני לא יודע
מה, אבל ת'אמת, זה לא מי יודע מה הרבה לבקש...