כל הדרך הביתה הרגשתי את זה בכיס שלי. מלבן קטן עם כל מני
צ'ופצ'יקים בקצה. אם אמא היתה יודעת שיש לי מצית בכיס היא
הייתה הורגת אותי. וזה לא שעשנתי או משהו, הייתי גם אומרת לה
את זה, אני לא מעשנת, אבל היא לא הייתה מאמינה לי, ובצדק.
כשילדה מסתובבת עם מצית בכיס זה בדרך כלל אומר שהיא מעשנת. אני
גם לא אדע להסביר לה מה זה עושה אצלי, כי היא אף פעם לא שמעה
על מיכאל לפני זה.
יש לי משהו עם בחורים גדולים ממני שאין סיכוי שמשהו יקרה אתם.
עזבו את העובדה שהוא מסוג הבנים שבנות פשוט נופלות לרגליהם,
הוא גם בן 20.
פגשתי אותו בארגון בו אני מתנדבת, נוער עונה לנוער. התחלתי
להתנדב שם לא מזמן. זה דבר טוב לעשות בזמני הפנוי, זה גם משרת
את החלום שלי להיות פסיכולוגית ביום מן הימים, וזה מתגמל. אני
כל כך אוהבת את ההרגשה שיש לי השפעה משמעותית על חייהם של
אנשים אחרים, אפילו אם הרבה מהזמן זה בולשיט. וחוץ מזה,הוא היה
שם תמיד.
בפעם הראשונה שנכנסתי לשם ראיתי אותו מיד, עומד שם עם פחית
בירה ביד, מדבר עם שני המשגיחים שלנו - דוד, האיש ה"דתי"
ה"צעיר" שחי בפנטזיות של עולם מושלם, ורחל שתמיד ידעה להתלונן
וממש עצבנה אותי. תמיד ידעתי שרוב הפסיכולוגים חולי נפש בעצמם
אבל היא הדגישה את זה.  בהתחלה זה נראה לי מוזר שאף אחד לא אמר
לו כלום על הבירה אבל אז דוד לקח שלוק ממנה והכל הסתדר לי
בראש.
כשראיתי אותו ישר התלהבתי מהמקום, יכול להיות שאם הוא לא היה
שם לא הייתי ממשיכה לבוא ומגלה אנשים כל כך מדהימים. הוא היה
גבוהה, רזה וקצת קפוף עם המראה המתוסבך הקלאסי והשיער שלו תמיד
נראה כאילו שהוא אמור להיות מבולגן.  בפעמים הראשונות שבאתי
לשם לא אמרנו אחד לשני הרבה מעבר ל"שלום" ו"מה נשמע" עד שפעם
אחת שאלתי אותו (בעודי רועדת מכף רגל ועד ראש) למה הוא לא
מחייך אליי. הוא חייך והבטיח לעשות את זה עוד הרבה פעמים
בעתיד. הוא גם אמר לי באופן מפתיע "אני מיכאל, דרך אגב". הוא
לא היה צריך להגיד לי. בנות יודעות איך לברר דברים כאלה
כשצריך.
יום אחד לשנינו לא היה מה לעשות וישבנו על הכסאות בכניסה. הוא
הציע לי סיגריה והרגשתי צורך להסביר לו למה אני כל כך נגד
סגריות, ומשם התפתחה שיחה ארוכה על הבעיות שלו עם ההורים וכסף
ולמה הוא לא עושה צבא (סעיף נפשי). הוא תמיד ניסה לגרום לדברים
להראות הרבה פחות חשובים ממה שהם, כמו אז שהוא אמר שכל הסיפור
עם הסעיף הנפשי היה שטויות ושהוא סתם עשה הצגה. לדעתי
הפסיכולוג היה יודע אם כך היה באמת. הוא סיפר לי על התכניות
שלו לעתיד (ועל זה שהם לא קיימות) ועל כמה שהביטוי "למצוא את
עצמך" מדבר אליו כרגע.  היה כל כך קל לדבר אתו על דברים שאנשים
בדרך כלל לא מדברים עליהם בקלות ואהבתי את זה. אהבתי את זה
שהוא מסוכן. אני ספרתי לו על כל הדברים שמרתקים את החברים
המשעממים שלי אבל בהשוואה לחיים שלו נשמעו כמו סיפורים של ילדה
קטנה ותמימה, שזה בעצם מה שהם.
בסוף איכשהו התחלנו לדבר על אוכל ועל זה שכשיש כסף, תמיד עדיף
שווארמה על פלאפל. הוא אמר שאין לו אפילו כסף לפלאפל כרגע אז
הזמנתי אותו לאכול.
הספורים ששמעתי עליו אחרי שהתחלתי להכיר אותו אף פעם לא השפיעו
עליי. אני יודעת כמה אנשים אוהבים לדבר על אחרים ושרוב הדברים
ששמעתי לא באמת קרו. בכל זאת, כל האנשים שספרו לי עליו נראו
ממש מודאגים בקשר לקשר שלי אתו. תמיד הכחשתי ואמרתי שאין ביננו
כלום, שאנחנו בסה"כ מתנדבים ביחד, אבל אמרתי את זה לעצמי יותר
ממש שאמרתי את זה להם. הם אמרו לי שהוא מעשן הרבה סמים, אז מה?
קורה. שאלתי אותו, והוא אמר שזה נכון. הם אמרו לי שהוא היה עם
מלא בנות ושהוא סימם מישהי פעם כדי שיוכל לזיין אותה. שאלתי
אותו בקשר לזה והוא לא האמין שמישהו חושב את זה. הסמים לא
הפריעו לי, אבל הבנות כן, למרות שהוא הכחיש. יותר מכל זה,
הפריע לי שאנשים מחוץ להתנדבות הכירו אותו, והרבה אנשים. הוא
היה הסוד שלי, אפילו אם דברתי עם אנשים עליו.
אחרי השיחה הזאת התחלנו להרגיש בנוח אחד עם השני והיינו הולכים
לאכול שווארמה הרבה ביחד ואז הוא היה מלווה אותי הביתה בחושך
וכל הזמן שאלתי את עצמי "מה אם אני פשוט אנשק אותו לפני שהוא
הולך?" אבל לא עשיתי את זה.
פעם אחת ישבנו ודברנו והוא אמר פתאום "הייתי רוצה ללמוד משחק.
או עיצוב גרפי". הוא באמת צייר מאוד יפה, היו תמונות שלו בכל
הכניסה למקום. תמיד ממש חבל לי על אנשים כאלה שנראה שאם הם רק
היו מנסים, היה יוצא מהם משהו מדהים.
ערב אחד הוא ליווה אותי הביתה  ועמדנו ליד השער לדבר קצת.
פתאום הוא הניח את היד שלו על הצוואר שלי, התקופף ואמר "אני כל
כך אוהב את איך שהעצמות שלך בולטות פה".
יום אחרי זה שוב ישבנו על הכסאות בכנסה למרכז. הוא הוציא את
המצית האדומה שלו שכתוב עליה "I love you", הדליק את הסיגריה
שלו, נתן לי אותה ואמר "שמרי את זה".
אני עדיין מרגישה את חום הידיים שלו על צווארי, ועל המצית.
נראה לי שהוא נעלם בגלל שזה הפחיד אותו, הוא נפתח אליי ואולי
אפילו קצת אהב אותי. הוא לא רק רצה להזדיין. אני לא כועסת על
זה שהוא ברח. ככה זה כשאוהבים. נראה לי שעזרתי לו יותר ממה
שעזרתי לכל האנשים שהתקשרו לבקש עזרה ונראה לי שהוא הגיע לנע"נ
כדי לחפש מישהי כמוני.
אין לי מושג איפה הוא מבלה את זמנו מאז, אני רק מקווה שהוא מצא
את עצמו.