ועכשיו שהיא שיכורה, היא נוסעת איתו. הוא לוקח אותה בידו, היא
נמשכת אחריו, רואה לא רואה אותו, את צלו, את דמותו. הוא לוקח
אותה ככה, שיכורה ומושך אותה לרכבו, זאת הפעם הראשונה שהיא
תראה אותו. הפעם הראשונה והאחרונה.

היא כבר לא זוכרת כמה פעמים היא עשתה את זה. לא זוכרת כמה
פעמים, הכירה מישהו, שכבה איתו, ולא ראתה אותו יותר. היא לא
זוכרת ולא רוצה לזכור. היא יודעת שזה תחליף. היא יודעת שאהבה
זה לא היה ומעולם לא יהיה. היא גם הפסיקה לקוות שבאחת הפעמים
זה יהיה שונה. היא פשוט מבצעת את זה. פעם אחרי פעם. תמיד באותו
היום, תמיד באותה שעה, תמיד באותו מצב. לפעמים גם הוא שיכור,
ולפעמים הם נכנסים לשירותים ומזדיינים. ככה פשוט ומחורבן. ככה
טכני, ככה בלי להרגיש. היא קמה מאוחר יחסית. בדרך-כלל היא
מסתלקת יותר מהר מזה. היא שמה עלייה את הגופייה הורודה שלה,
שמה את המכנסיים השחורים העלאק אלגנטיים שלה. זהו, היא גמרה
להתלבש. עכשיו היא פורמת את הקשרים בשערה. מצחצחת את שיניה עם
המברשת הכחולה שלו. היא שוטפת פנים. היא לוקחת את המסקרה
מעבירה אותה בין ריסיה הדקים, לוקחת את העיפרון השחור, אודם
וזהו. הרבה יותר טוב. היא משאירה לו מכתב: "היה נחמד", היא
כותבת, "אולי עוד נדבר, קח את המספר ליתר בטחון". היא משרבטת
כמה מספרים, מדביקה את שפתיה לדף ומפזרת עליו קצת בושם, זהו
היא גמרה. זה נהפך כבר למעין כרטיס ביקור אצלה. כרטיס ביקור
שאף אחד לא טורח להשתמש בו. אמנם התקשרו אליה לאחר סטוצים
כאלה, אבל תמיד זה היה בשביל לחזור על העניין שנית, אף פעם לא
מעבר. והיא קיבלה את זה. היא לא נפגשה איתם שנית, מעין חוק
שכזה. אם זה סטוץ זה חד-פעמי. חברותיה היו כבר נשואות, וגם היא
תהתה מתי זה כבר יקרה לה. מתי כבר ייסגר כל עניין החיפושים,
מתי ההורים ירפו, מתי? לפעמים היא חושבת שאולי לעולם היא לא
תמצא. ולפעמים היא חושבת שאולי היא מפסידה את עצמה כשהיא ככה,
מזדיינת בלי להכיר, בלי להרגיש, ככה טכני, ככה מגעיל, ככה.

הגיע היום. היא מתלבשת יפה, מושכת את שערה לאחור ומדביקה עוד
סיכה אחרונה. המאפרת אמרה לה שמעולם לא ראתה כלה יפה יותר, היא
מחייכת וחושבת שהיא בטח אומרת את זה לכולם. היא מבקשת מענת,
אחת מחברותיה, לסגור לה את השמלה, ולעזור לה לסדר את הטול. ענת
לוחשת לה שהיא נראית מקסים, היא עונה בתודה ובחיוך זוהר.
"זהו", היא אומרת, "אני חושבת שאני מוכנה". היא מסיטה את מבטה
אל המראה, מסתכלת עוד פעם, היא מתרשמת מעצמה, והיא מנסה למצוא
סימן היכר למה שהייתה פעם. לא, לא כלום, היא חושבת, טוב בכל
זאת עברו כמה שנים. כמה שנים ששינו אותה ככה.

זה קרה כמו תמיד. ביום הרגיל, בשעה הרגילה, במצב הרגיל. היא
התלבשה כמו תמיד, משו קטן ונוח להורדה. היא נכנסה למועדון,
עיניה משוטטות על פני הגברים המסוקסים שעומדים שם. מחפשת את
הסטוץ הבא, לפחות שיראה נחמד. היא מתבוננת ומוצאת אחד חמוד.
עיניים חומות, שיער שחור, וחיוך מתוק. הוא לא חתיך-על אך בכל
זאת יש לו חן והוא מוצא חן בעיניה. היא מתקרבת אליו, היא שואלת
אם המקום לידו תפוס, והוא עונה לה שלא. הם מתחילים לדבר, הוא
נשמע אלגנטי ונחמד. הוא מזמין אותה לבירה. היא רגילה לזה.
יודעת כבר לאן ימשיכו מכאן. כרגיל, לדירה שלו, כי שלה רחוקה.
הם ממשיכים לדבר. להפתעתה היא לא שיכורה והיא גם לא מעונינת
בכך. היא מופתעת מעצמה, בטח ממנו. הוא אומר לה שהוא רוצה
להמשיך, אבל הוא צריך ללכת, הוא עובד מחר. הוא לוקח את מספר
הטלפון שלה, והיא מתפלאת כולה לוקחת את שלו. הוא מנשק אותה,
נשיקה רכה על הלחי והולך. היא יודעת שזה הוא. היא הולכת. אין
לה מה לעשות שם יותר. היא מופתעת מעצמה, בטח מזה שהיא מפוכחת
ועוד בשעה כזאת. היא מחייכת והוגה את שמו שוב ושוב, מופתעת היא
עוצרת מונית ומבקשת מהנהג שייקח אותה לרחוב ז'בוטינסקי בת"א
בית מספר 53, המונית עוצרת ליד ביתה, היא דוחפת 200שקלים לתוך
ידו של הנהג ומאשרת לו לקחת את העודף, היא מרחפת, היא שלמה,
היא כבר לא שיכורה.