היה פעם איש אחד שלא היה לא כלום, אבל ממש כלום, אני מתכוון
שלא הייתה לו אישה ולא ילדים לחזור אליהם אחרי העבודה שלא
הייתה לו. לא היו לו אימא ואבא ואח או אחות. לא הייתה לו כתף
לבכות עליה או ירך ללטף. לאיש הזה אפילו לא הייתה מכולת שאליה
היה יכול להיכנס בבוקר כדי לקנות לחמנייה טרייה. האיש הזה היה
כל כך מדוכא מזה שאין לו כלום שהוא כבר התחיל לחשוב מחשבות
אובדניות, אבל לו היה לו אקדח או כדורים לבלוע, אפילו חבל מסכן
לא היה לו, בטח אתם חושבים לעצמכם למה לעזאזל הוא לא עלה על גג
בניין גבוה וקפץ- אז זהו שלא היה לו כוח לטפס כל כך גבוה. בכל
אופן יום אחד האיש הזה שלא היה לו כלום הידס לו ברחובות העיר
(לא העיר שלו), ומצא את הכל, בהתחלה הוא היה די בשוק, תארו
לעצמכם אדם שעד אותו רגע לא היה לו כלום פתאום מוצא את הכל,
במשך כמה שניות הוא לא ידע מה לעשות עד שהוא חזר לעשתונותיו
(העשתונות לא היו שלו, הוא הילווה אותם לפני כמה שנים בריבית
גבוהה מאיזה מאפיונר אחד). בכל אופן הוא חזר לעשתונות של
המאפיונר שכרגע היו בחזקתו, לפחות עפ"י דין, הרים את הכל ומיהר
למקום מסתור. אין ספק שהוא שמח, אני וגם לא הוא נכחיש זאת, אבל
עם כל השמחה הזאת החל מקנן בליבו חשש גדול. קודם כל הוא חשש
שמא יעונה רע לכל שהוא מצא ושנית הוא התחיל לפחד שאנשים אחרים
יראו שיש לו את הכל, יקנאו ואולי ינסו לרמות אותו או אפילו
לשדוד אותו לאור היום ולקחת לו את הכל, תארו לכם כמה שזה מפחיד
(אני לא צריך להזכיר לכם את משל כבשת הרש, נכון?). אז האיש
שלנו החליט שהכי בטוח יהי להסתיר את הכל היטב היטב שאף אחד לא
יראה, אולי אפילו להמשיך ולהצהיר בגלוי קבל עם ועדה (לא העדה
שלו), שאין לו כלום וכך אין חשש כי יאונה משהו להכל שלו. חלפו
הימים והאיש שלנו דבק במשימתו ובאמת כל האנשים סביבו היו
בטוחים שהאיש הזה שתמיד לא היה לו כלום עדיין חסר כל כשרק הוא
יודע את האמת. אבל בגלל שמזימתו הצליחה בצורה כל כך יפה, מעל
ומעבר למשוער, האיש שלנו התחיל לחשוד שאולי הרבה אנשים שהוא
מכיר, שתמיד אומרים שאין להם את זה ואין להם את זה, אולי גם הם
מסתירים את העובדה שיש להם גם את זה וגם את זה. יום אחד הוא
נכנס לחנות מוסיקה ושאל אם יש להם את הדיסק החדש של מאיר אריאל
והם אמרו לו שאין ואפילו נימקו את זה מאוד יפה, המוכרת הכוסית
אמרה "מאיר אריאל נפטר לפני יותר משנתיים, איך אתה רוצה שיהיה
לו או לנו דיסק חדש שלו?", אבל האיש שלנו לא פרייאר והוא הריח
שהעסק לא כזה פשוט, הוא הסתכל טוב טוב בעיניים הכחולות של
המוכרת וראה שם ניצוץ שטני קטן, כן עליו כבר אי אפשר לעבוד.
לרמת החשדות הגבוהה ביותר מצד האיש שלנו זכו אותם אנשים
שהצהירו בדיוק כמוהו שאין להם כלום ובמיוחד אלו שהקצינו
והפגינו זאת ברמה הכי בולטת שאפשר, אלו שיושבים ברחובות על
המדרכה ישר אחרי הפינה וכותבים על קרטון שאין להם כלום והם ממש
ישמחו אם ניתן להם קצת מהכל כך הרבה שיש לנו, אבל על האיש שלנו
שיש לו הכל הם לא יצליחו לעבוד, הוא יודע שמתחת לכל הסחבות
האלו שהם לובשים הם מסתירים את הכל. ככה המשיך האיש שלנו
להסתיר את כל מה שיש לו שמצא לפני שנים רבות, כל לילה לפני
השינה היה מסתכל על הכל וחיוך גדול של סיפוק היה מתפשט על
פניו, בלילה הוא היה חולם איך אין לו כלום, כי הוא פחד שהוא
יפלוט משהו תוך כדי שינה כשבמקרה איזה בחור תאב בצע עובר ליד
חלונו ואז, איך אומרים, גמר עליו. עד שבוקר אחד לא היה לו כוח
לקום ולא רק זה שלא היה לו כוח לקום גם לא היה לו כוח לפקוח את
העיניים והכי חשוב לא היה לו כוח להתעורר ולהיזכר שבעצם יש לו
הכל.