מתישהו במהלך חיינו אנו מאבדים את הדרך.
המשפט רץ בראשי שוב ושוב במהלך השעה האחרונה. רגשות זעם ויגון
לא הצליחו לחדור מעבר לו, וכל שיכולתי לעשות היה לבהות בחלל
הריק מולי.

ביום חמישי האחרון יצאנו לפאב החדש שנפתח במרכז העיר. הוא היה
אמור להיות הדבר החם הבא, ועשרות אלפי הדולרים שהושקעו בפיתוחו
משכו אליו לא רק אותנו, אלא גם מאות אנשים אחרים. הבעיה הייתה
שכדי להיכנס פנימה אתה צריך להיות מוזמן, ולא רבים זכו להיות
כאלה. אבל לנו, בתור החברים של סולן הלהקה הכי טובה בארץ, זה
לא הפריע.
כמו שהבטיחו לנו, המקום היה מדהים. מוזיקה מעולה, רקדנים,
שתייה והמון מפורסמים. בילינו שם במשך כמה שעות, נהנים מכל דקה
וחוקקים במוחנו סיפורים לספר לחבר'ה. כשעידו הגיע, היינו
מאושרים כל כך, שלא שמנו לב שמשהו שונה בו. שהאור התמידי
בעיניו כבה.
הוא הציג אותנו לכמה שחקנים ודוגמניות, דיבר על מסע ההופעות
המתיש, ובעיקר התעניין בכל החברים מבית הספר. בשלב מסוים הפאב
התחיל להתרוקן, ושמנו לב שהשעה כבר שלוש. עידו החליט שמעבירים
את המסיבה אליו הביתה, ויחד עם כמה אנשים שהכרנו, נסענו לווילה
שלו.
להגיד שהמסיבה בבית של עידו הייתה טובה יותר, אי אפשר. אבל
בהחלט היה לנו כיף. כשכולם התחילו לעזוב את הווילה, החלטתי
לשוטט בחדרים. הבית היה די גדול, ובמשך חצי שעה הסתובבתי בו,
מבלי להיכנס לאותו חדר פעמיים. כשהגעתי לחדר של עידו, נקשתי על
הדלת. כשלא הייתה תגובה, נכנסתי, במחשבה שהוא ריק. אבל על
המיטה שכב עידו, כשלצידו קופסה מתכתית. הוא בקושי פתח את עיניו
כשדיברתי אליו.
"אתה מרגיש לא טוב?"
"אפשר להגיד."
"מה זאת אומרת?"
"אפשר להגיד שאני חולה כבר הרבה זמן."
ניגשתי למיטה והתיישבתי לצידו. מצחו היה לוהט, והוא הזיע.
הושטתי יד לקופסה כדי לחפש שם אקמול, אך את מעברה חסם עידו.
"אל תגעי בקופסא."
"מה כבר אתה מסתיר שם? סמים?"
בבדיחותי, לא הבחנתי ברצינות עיניו. הוא הזיז את ידו מידי,
ואני פתחתי את הקופסה הכסופה. בפנים נחו בקרירות אדישה מזרק,
צינור גומי דק, שקית מלאה באבקה לבנה וכפית. את המשמעות של כל
אלה, עדיין לא הבנתי.
"נו, מה יש לך להגיד?"
"מה אתה רוצה שאני אגיד?"
"לא אכפת לך?"
"אתה האחראי היחיד על חייך. לי אין מילה בעניין."
קמתי מהמיטה וניגשתי אל הדלת. לפני שיצאתי, קרא אחרי עידו.
"מתישהו במהלך חיינו אנו מאבדים את הדרך."
"לא תמיד."
והלכתי.
למחרת, או יותר נכון, באותו יום בצהרים, הודיעו בחדשות בעמימות
משונה, כי אחד מכוכבי המוזיקה הטובים ביותר של הארץ, נפטר לפני
שעות אחדות. `בטח אחד ממשתתפי כוכב נולד 6` הפטרתי במוחי.
כעבור כמה דקות, צלצל הטלפון.
"הלו?"
"זה אח של עידו."
"היי! מה קורה?"
"בקשר לעידו."
"מה איתו?"
"הוא הזמר מהרדיו."
"בטח, שכחת שהוא מוכר אלפי אלבומים בשנה?"
"שמעת חדשות היום?"
"כן."
"זה הוא."
"לא."
"כן."
"לא. לא יכול להיות."
"אני מצטער. הוא נפטר ממנת יתר."
שתקתי. מה כבר אפשר לומר לאדם שאיבד את אחיו?
"אני חייב לסיים. ההלוויה תתקיים מחר בתשע. להתראות."
הנחתי את השפופרת במקומה.

מתישהו במהלך חיינו אנו מאבדים את הדרך.
המשפט רץ בראשי שוב ושוב במהלך השעה האחרונה. רגשות זעם ויגון
לא הצליחו לחדור מעבר לו, וכל שיכולתי לעשות היה לבהות בחלל
הריק מולי.