יום משעמם עובר עלי. אבל מצד שני אין זה שונה כל כך מהשנה
האחרונה, לא אומר שלא הייתה מעניינת וחביבה אבל משעממת למדי,
אחרי הכל החברים אותם חברים, האהבה עדיין חסרה והחברה עדיין לא
קיימת.
אבל אם לחשוב על זה, באמת שזה לא שונה מהשנה שעברה עלי...
התרגלתי.
כמו תמיד קמתי מאוחר, ישבתי על המחשב, יצאתי עם חברים וחזרתי
לישון וכך חוזר חלילה.
עד לפני מספר ימים... משום מה התעוררתי מוקדם באותו יום חביב.
היה חם כבר מהבוקר, אבל היה מזג אוויר נחמד, אז החלטתי לצאת
לאנשהו - אולי לים.
אמרתי לעצמי "מה הבעיה? אני מארגן את זה תוך שנייה" וכך עשיתי.
קראתי לחברים, אמרתי להם בואו נלך וככה בצהריים כבר היינו שם,
באותה חבורה היתה ילדה שאני מחבב, שם יפה יש לה - לילך. ואכן
עדינה הילדה, לא מהשרמוטות שכולם מכירים לרעה, אבל היא מחבבת
את חבר שלי צחי, כמו כולן...
אז עזבתי את זה, לא חשבתי על זה הרבה  זמן. בכל מקרה, ישבנו
בים, העברנו קטעים, היו צחוקים  כמו תמיד אצלנו ואז השמש
התחילה לשקוע, כמובן שה"זוג" של החבורה שלנו, אבי ונועה, כבר
היו מזמן מחובקים ומחכים רק שנפנה מבט כדי שיוכלו להספיק איזה
נשיקה חפוזה. בכל זאת זוג צעיר ועדיין מתביישים מאיתנו... אבל
מתאימים  ביחד. הזוג הזה שאני מספר עליו הוא זוג שכבר שנתיים
כולם חיכו שיקרה. כולם שמו לב ל"מתח המיני" (מה שנקרא) ששרר
ביניהם וכל פעם שנשאלו השניים אחד על השני ענו: "יכול להיות
מצב בעתיד". כנראה שהעתיד כבר כאן אם  כך. ות'אמת כולם שמחים
בשבילם, אבי הוא אחלה גבר, היה שם לצידי בכל פעם שהייתי צריך
ונועה, טוב, נועה היא פשוט מסוג הבנות שהן מיס עולם אבל לא
מוכנה להודות בזה. צנועה. וכך צריך להיות, לא כמו הסנוביות
האלה  שעושות מעצמן מיס עולם אפילו שנראות כמו איזו מדוזה
שנדבקה לי לכפכף-ים וסליחה על התאור הבוטה.
בנוסף באותה חבורה יש לנו את ה"זוג" הספורטאי, יצחק ומשה.
קוראים להם זוג כי תמיד, אבל תמיד, תמצאו אותם ביחד. תשאלו אחד
איפה השני והוא תמיד ידע. קיצר, הם חברים טובים, עוד מכיתה ג'
הם חברים, יותר מכולנו. שניהם עוסקים בספורט, אחד משחק כדורסל
בליגה הראשונה של הנוער והשני כדורגל בליגה הלאומית של הנוער.
יש גם את יוסי, ה"רבי". הוא הצטרף אלינו לפני שנה רק. הוא דתי,
כיפה סרוגה, אבל הוא אחלה, יוצא איתנו כמעט בכל הזדמנות
(לפעמים גם בשבת... השובב). יש את דוד (דודי) שת'אמת, זו פעם
ראשונה שהוא יוצא איתנו. הכרנו באיזה פעם, שיצאנו לשחק סנוקר.
ויש את החבר הכי טוב שלי, צחי. הוא גר קרוב אלי וככה הכרנו,
אבל הוא ה"שווה " שבחבורה, עליו כל הבנות נדלקות, כולל לילך.
בכל מקרה מהבנות יש את נועה, שכבר דיברנו עליה ולילך...
לילך... לילך... אני יכול להגיד את זה  בלי סוף. השם הזה לא
יוצא לי מהראש בזמן האחרון, אחחח, הלוואי והייתה שלי, אבל אי
אפשר להפריע לה עם צחי. לא מכובד, חברים כאלה טובים. ת'אמת,
היא מגיעה לו. אולי תבוא אחת בשבילי בהזדמנות. אהה, ובנוסף יש
את מורן - גם נראית טוב, אבל אישיות טיפה קשה להסתגלות. אני
שמכיר אותה מיסודי כבר למדתי להסתדר איתה, אבל לא כולם ובגלל
זה גם יש לה קצת בעיות עם יוסי, הם פשוט לא באותו הראש. אבל מי
שכן באותו ראש איתה זה דוד וגם הם זוג פוטנציאלי.
עכשיו לחזור לסיפור שלנו, כולנו יושבים שם, כשכבר מתחיל
להחשיך, החלטנו להדליק מנגל ולהשאר עד הבוקר, כולם הסכימו.
הבנים מתחילים לארגן להוציא אוכל מהצידנית והבנות יושבות,
מעבירות להן שיחת בנות שכזאת על פחית רד-בול שהבאנו בכמויות.
לא תיכננו על שינה הלילה. קיצר, החלטנו לעשות תורנות, כל בן
עומד ליד המנגל רבע שעה וחוזר לשבת. ככה לכולם יהיה זמן להנות.
הראשון שיצא בהגרלה הזאת היה - מי אם לא, צחי. הוא מומחה בזה,
מרוקאי אסלי. קיצר, הוא הולך להכין אוכל ואנחנו יושבים במעגל
ליד מיני מדורה שעשינו על החול, שותים רד-בול, חלק בירה, יותר
מזה לא הבאנו. בכל זאת אנחנו לא רוצים שזה יגמר באורגיה לאור
ירח, אז החלטנו לא להשתכר הפעם, מה גם שרובנו לא שותים, רק משה
,דוד ומורן...
אני יושב, מדבר עם הספורטאים שלנו, שמספרים לנו איך הם
מצליחים, כל אחד בתחומו ואז אני רואה בזווית של העין את לילך
ומורן יושבות להן בצד מלחששות משהו וזורקות מבט לכיוון צחי ואז
ישר מישירות מבט לכיוון הספורטאים, להראות שהן מתעניינות בשיחה
הקטנה שלנו. אחחח, כמה שזה כואב לראות את זה. בכל מקרה אחרי
המשמרת של צחי עברה גם המשמרת של משה ושל יצחק ואנחנו בשלנו,
מדברים לנו על ענייני החיים ובינתיים בחוץ כבר חושך.
מתקרב לסביבות חצות הלילה... ואז החלטנו ללכת לאכול קצת ואז
לחזור לשיחות ה"עמוקות" שלנו על ענייני ספורט ומכוניות אצל
הבנים ובגדים אצל הבנות. כמה מפתיע... אבל הסטיגמות האלה אכן
אמיתיות.
הוצאנו צלחות פלסטיק שהכנו "מבעוד מועד", והתחלנו לטרוף את
העוף הטעים להפליא. אולי זה פשוט בגלל שהייתי רעב מאוד, אבל
הוא באמת היה טעים מאוד. הרבה זמן שלא טעמתי כזה עוף טעים.
לאחר חצי שעה של אכילה ושתייה מרובה, המשכנו עם המשמרות והפעם
היה תורי. אז ככה זה נראה, אני עומד לי ליד האש, הורג את היד
בניפנופים ומהצד אני רואה את כולם שבים להם לשיחות החולין.
יוסי בא לפעמים לארח לי חברה ואז נגמרת המשמרת שלי.
אחרי שתי משמרות ממש לא מעניינות החלטנו לקפל את המנגל , לסיים
לאכול ולהוציא פיצוחים, קלפים ושש-בש להנאתנו וכך עשינו. אני
כמו תמיד, אומן השש-בש, ניצחתי את רובם. ככה עברו הדקות,
שהצטברו לשעות ולקראת השעה שלוש הוצאנו שמיכות להתכסות בגלל
הקור, הוצאנו בקבוק בירה והחלטנו להתחיל במשחק שאף פעם לא נמאס
"אמת או חובה". אפילו שלא שתינו הרבה היו כמה שהיו טיפה
מרחפים, בעיקר מורן, כצפוי.
החלטנו לשחק את המשחק היותר מתקדם, של הנשיקות. על הסיבוב
הראשון, יצא נועה ואבי. כמובן שהם נענו לבקשה ואף לקחו את זה
יותר ממה שצריך. היינו צריכים להפריד ביניהם ולהזכיר להם שצריך
לנשום לפעמים. בפעם השנייה יצא את יוסי ונועה. נועה לאחר
התייעצות עם אבי הסכימה אבל יוסי, בגלל היותו שומר וגם חבר טוב
לא הסכים וסובבנו שוב ומה אתם מנחשים קרה? לילך וצחי. כמה "לא
צפוי". על שניהם היה ניתן לראות חיוך חבוי שכזה, שגם עליהם היה
ידוע שמתאימים להיות זוג. איך שהם באים להתנשק, אני בא להם
ביציאה: "טוב אחים שלי... אני מת מעייפות, אז כדי שאני לא אפול
על אחד מכם אני הולך לשכב בצד..." הם נראו קצת מאוכזבים, אולי
קצת מופתעים לראות שאני הראשון שהולך, אבל איתי באו גם נועה,
אבי ויוסי. נועה ואבי כדי להתבודד להם למעשיהם שלהם ויוסי לארח
לי חברה, הרי ממילא הוא לא מתכוון להתנשק עם מורן. נועה תפוסה
ולפי מה שנראה גם לילך תפוסה. אז ישבנו שם והסברתי לו את עמדתי
בקשר ללילך, ושנינו ישבנו וחשבנו על פיתרון. בדרך גם דיברנו על
עניינים של העולם.
לאחר זמן מסויים, בסביבות שלוש וחצי, ראיתי שכבר כולם הלכו
לישון, אז הלכתי לכיוון הים קצת, התיישבתי די קרוב אליו, כמעט
בקו שעד אליו המים מגיעים. נו, אתם יודעים, המקום שבו החול
רטוב, ישבתי וחשבתי בעיקר על מילה אחת, "למה?" למה לצחי מגיע
ולי לא? בזמן החשיבה זרקתי קצת אבנים לים. זה מרגיע אותי,
להוציא עצבים על העולם מה שנקרא. כנראה שמשה שמע אותי וצעק לי
ללכת לישון. מה שהעיר את הרוב. אז אמרתי לו סבבה ושאני כבר
חוזר לישון. את האבנים הפסקתי לזרוק אבל לחשוב לא הפסקתי.
אחרי דקה או שתיים הרגשתי זוג ידיים נשענות לי הכתפיים ואז
סוגרות לי את העיניים. כשלבסוף זזו הידיים ראיתי, מי אם לא, את
לילך, ש"איכשהו" שמעה על הסיפור מיוסי (אם אני תופס את החרא
הזה אני רוצח אותו) ואז לאט לאט כשהתקדמה השיחה איתה הבנתי,
שבגלל שאף פעם לא אמרתי מילה בנושא היא חשבה שאני לא מעוניין
והלכה על הברירה השנייה שלה - צחי.
אני כמובן קיבלתי שוק על המקום. תמיד הייתי הברירה השנייה של
הבנות, פתאום העולם התהפך. חשבתי אולי הילדה שתתה יותר מדי, אז
התקרבתי לכיוון הפה שלה להריח. פתאום משום מקום דחפה לי נשיקה
חטופה. תשמעו ,מה שבטוח ששיכורה היא לא הייתה. אני כמובן לא
נשארתי אדיש והחזרתי לה נשיקה ארוכה ואז ישבנו עד הזריחה
ודיברנו והתנשקנו... בעיקר.
החלטנו להתקפל להיום ולקראת חמש וחצי - שש, הלכנו לישון...
מחובקים. נכון, זה נשמע כזו קלישאה, אבל תאכלו ת'לב, זה מה
שהיה.
פתאום אני שומע את הפלאפון שלי מצלצל, רגע... זה לא נשמע דומה
לפלאפון שלי. זה יותר דומה לטלפון בבית. מה? מה הולך פה? אני
פותח את העיניים לאט לאט. מסתכל על השעון. לעזאזל. כבר שש
בערב, איך? מה? יש לי כאב ראש רצחני. החלטתי לענות "הלו אחי,
מה קורה? זה צחי. שמע, מה איתך? לא משיג אותך מאתמול. אתה יוצא
איתנו היום?" ואני, שלאט לאט מתחיל להבין ובאותו הזמן ההרגשה
הנאחסית הזאת מתחילה לשקוע שוב והמחשבות על לילך מציפות אותי
מחדש, עונה לו
במעין אדישות-עייפות-חוסר רצון: "בטח אחי, למה לא?". מנתק
וחוזר למחשבות הלא נגמרות, שמסתכמות בעיקר במילה אחת "למה?"
למה זה לא מגיע לי שכזה נס יקרה לי?