והיא יושבת מולי
משחקת בידיה בעצבנות
ואומרת את הדברים שרציתי אני להגיד
אבל לא אמרתי.
מדברת בקצב איטי
מסתכלת לכל כיוון אחר,
ואני מרגיש איך הבחילה גועה בי
מטפסת במעלה גרוני
צורבת ומרה.
מדברת על מרחב ועל פתרונות קלים
קולה נשבר לרסיסים,
שפתה רועדת אך מילותיה חזקות.
היא אולי מזילה דמעה
אולי לא
אני טרוד מדי מלהבחין.
שוקע עמוק יותר ויותר בתוך הכסא,
לבי הולם בחוזקה
מתאים עצמו לגלי הנוסטלגיה שמכים בי לפתע,
מותירים אותי חבול וכואב -

מותירים אותה קדושה מעונה
כה רחוקה מהישג ידי.